זה היה אולי אחד הסודות הכי שמורים שלי בילדות: לאחותי הקטנה היה בית בובות, עם ברבי וקן וכמה ילדים ברביים קטנים, וכל פעם שהייתי נשאר לבד בבית, נגיד אם הייתי חולה, הייתי עושה 2 דברים שידעתי שאסור לי לעשות:
האחד, להעלות את הכלבה שלנו ברני על המיטה של ההורים שלי, ולצפות איתה ביחד בטלביזיה,
והשני, לשחק בבית בובות של אחותי.
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ממציא סיפורים, משחק עם הבובות, ולמעשה משתמש בבית הבובות כתיאטרון בובות.
ואני לא יודע אם אמרו לי את זה פעם, או שפשוט ידעתי את זה, אבל זה היה ברור לי כשמש: שבגלל שאני בן, אסור לי לשחק בבובות. ושאסור גם שאף אחד יתפוס אותי עושה את זה.
זה היה הסוד שלי, ואחד הדברים שהכי התביישתי שיגלו אותי עושה.
ובאמת מעולם לא תפסו אותי, הסוד נשאר איתי, ובשבוע שעבר, בקורס שאני מלמד בשם "השיטה שלי", כל משתתף התבקש להכין לקבוצה תרגיל מצורת המחשבה שלו. ואחת המשתתפות, מטפלת מנוסה וחדה, העבירה לנו כחלק מהתרגיל דמיון מודרך, על רגע מהילדות שלנו. השתתפתי בתרגיל, וברגע אחד פתאום הייתי שוב שם, בחדר של אחותי. אף אחד לא היה בבית, ורועי בן ה- 7 ישב שם, ושיחק בבית בובות. והסתכלתי עליו, על רועי הקטן, ראיתי אותו משחק, ואז, ובהתאם להנחייתה, ואחרי שהיא שאלה אם יש משהו שאנחנו רוצים להגיד לו, אמרתי לי, בן השבע: "היי רועי, אפשר לשחק איתך?".
והוא הסכים. וישבנו יחד, רק אני והוא, ושיחקנו בבובות. ושאלתי אותו שאלות, והוא סיפר לי על הדמויות, ומה קורה, ובאיזה חלק בדיוק אנחנו בסיפור.
וזה ריגש אותי מאד ומילא לי את הלב באהבה אליו, כי הרגשתי בדיוק מה רועי, הילד, צריך. הוא צריך שמישהו יהיה איתו. שמישהו יראה אותו גם שם, בדבר ״האסור״ שהוא עושה.
וכשהדימיון המודרך נגמר, חשבתי:
כמה כאב יש בלהיות משהו, שאומרים לך שאסור לך להיות.
כמה כאב יש בתשוקה, שצריך להסתיר, להתבייש בה.
כמה אנחנו צריכים שיראו אותנו, את מי שאנחנו באמת.
שיתעניינו בנו. שיהיו איתנו שם ביחד.
וזה מדהים כי לפני כמה שנים, כשטיפלו בי בשיטה של דמיון מודרך, גם שם פגשתי את הילד שהייתי, אבל אז שנאתי אותו. כעסתי עליו. נגעלתי ממנו. הוא היה נראה לי חלש.
ובשבוע שעבר, אהבתי אותו. הוא פתאום היה נראה לי כל כך חזק ונאמן לעצמו.
חשיפת החלקים שלי, השיתוף של מי שאני עם העולם, מרפאים בי עוד ועוד חלקים. הכנות מובילה אותי חזרה לעצמי, לשלום עם הילד שבי.
כנות.