לפני חודש בערך העברנו את איימי גן.
הקליטה שלה הייתה יחסית נעימה.
רק שבשבוע האחרון, הפרידות הפכו להיות קשות במיוחד.
היא בוכה מאוד, לא רוצה להיפרד, נאחזת בי או בדריה.
משה הגנן שלה מדווח שאיך שאנחנו עוזבים את הגן, היא חוזרת להיות שמחה ונהנית כל היום, ושזו רק הפרידה שמאוד מאוד קשה לה.
וזה נהיה כל כך מפחיד הפרידה הזו, שאני ודריה ממש מפחדים ממנה כל בוקר.
והבוקר זה היה תורי. ולא רק שזה היה תורי, איימי גם ביקשה במיוחד שהיום אני אהיה זה שאקח אותה לגן.
הלב שלי היה דרוך וידעתי בדיוק מה הולך לקרות: אחרי חצי שעה בגן היא תידבק אליי לרגליים ולא תיתן לי ללכת. אני אגיד שאני הולך, היא תגיד "אבא לא הולך", ילוו אותנו החוצה בבכי קורע לב, ברגע אחרון יפרידו בינינו, היא תחזור לגן ואני אעמוד מחוץ לשער רועד כולי.
אז איך שנכנסו לאוטו, אמרתי לה:
"היום את הולכת לבכות כשאנחנו נפרד?"
"כן" היא אמרה, "אני הולכת לבכות הרבה אבא אבא אבא"
"יופי" אמרתי לה "אולי גם אני אבכה היום שנפרד, כי גם לי זה מאוד קשה"
"כן?" היא שאלה "גם אתה תבכה?"
"אולי" עניתי לה "נראה איך אני ארגיש"
ואיך שנכנסנו לגן שאלתי אותה אם היא רוצה לבכות כבר עכשיו,
"לא, אני אבכה רק כשתלך", ענתה ושאלה "ואתה רוצה לבכות עכשיו?"
"לא" עניתי "עכשיו אני עוד לא עצוב".
איך שראינו את הצוות אמרתי לכולם שהיום כשאני ואיימי ניפרד איימי תבכה,
והיא ישר הוסיפה "אולי גם אבא יבכה"
"באמת?" שאלו אותי כולם, "אולי גם אתה תבכה", "כן" אמרתי "אולי. גם לי זה קשה להיפרד מאיימי".
אז אחרי ששיחקנו כמה דקות בפלסטלינה, אמרתי שאני הולך
"לא אבא אתה לא הולך",
"את רוצה לבכות עכשיו ?" שאלתי
"לא" היא ענתה "נלך לשער, ושם אני אבכה"
משה הגנן ליווה אותנו אל השער, חיבקתי אותה חזק נתתי נשיקה,
"את לא בוכה?" אמרתי לה, "היום אתה בוכה" היא ענתה.
עשיתי פרצוף עצוב, וכמה קולות של בכי מדומה כזה,
מה שהצחיק אותה מאוד מאוד מאוד,
"אבא אתה בוכה" היא צחקה
"כן" עניתי, "אבל אני יודע שאנחנו תכף נפגשים שוב".
"נכון" היא אמרה "אני אחכה לך פה".
סגרתי את השער, וחיוך של אושר היה על פניי.