“בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”.

אתם וודאי מכירים את ״העונש" שקיבל האדם הראשון, על זה שהוא אכל מעץ הדעת: “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם”.
והאמת שהשבוע ככה יצא לי להרהר הרבה בעונש הזה, ולנסות להבין, במה בדיוק נבדל האדם, מכל יצור חי אחר על הכוכב הזה, בהשגת המזון שלו?
האם הנמרים, שלא אכלו מעץ הדעת, לא עובדים מאוד קשה על מנת לתפוס את הטרף שלהם?
האם החיות שאוכלות עשב, לא נודדות קילומטרים על קילומטרים, בעונות מסויימות, על מנת להגיע למקומות שיש בהם מזון בשבילן?
האם החתולים שלי, לא מייללים ומתחככים ברגל שלי, על מנת שאני אמלא את הצלחת שלהם באוכל?
אז מה בעצם העונש הגדול שקיבלנו, על האכילה מעץ הדעת, אם גם ככה, כל יצור חי, מתאמץ על מנת להשיג את המזון שלו?
————————————
אז נכון שלהשיג את הלחם שלנו, זה לא בהכרח הדבר הכי קל בעולם.
אני עובד עם הרבה עסקים, ורואה כמה קשה להם: השיווק, ולהביא לקוחות, ולנהל את העסק, ולהרוויח, ובתוך כל זה גם ליהנות ולהיות בהגשמה.
אבל אני מאמין שהסבל מזה, בדיוק כמו בסיפור המקראי, זו הדעת.
אני מאמין שהיא זו, שיוצרת את הסבל. הרי רק אחרי שקיבלנו דעת, התחלנו לסבול.

כי הרי בעבודה שלנו, בדרך לפרנסה, בדרך ללשים אוכל על השולחן של המשפחה שלנו,
אנחנו עובדים ב- 2 מישורים:
מישור 1: זה המישור של הדברים שאנחנו צריכים לעשות על מנת שהדברים יקרו, על מנת להתפרנס –
לשווק, לנהל, להיות בתנועה, לכתוב בפייסבוק, לעשות סרטונים, כל מה שדרוש על מנת שהעסק שלנו יהיה בתנועה. וזה המישור של הצייד. של הנמר.
והמישור ה- 2: זה המישור של הדעת – המישור של הרגשות, של המחשבות, של הדברים שאנחנו פוגשים בדרך: כאבים, כפתורים, זיכרונות, ביטחון עצמי.

והנמר, הוא עובד רק במישור ה- 1: הוא חייב לתפוס את הציד שלו. נקודה.
ובדרך ללתפוס אותו, הוא לא מרגיש שהוא נכשל, או לא הצליח. הוא לא מתייאש. ולמה זה? כי אין לו דעת. כי הוא לא פוגש את המישור הרגשי, ולכן הוא לא מרגיש בדרך לציד, שהוא לא "נמר לא מספיק טוב", או שהוא לא מהיר וחד מספיק.
הוא פשוט יודע שאין לו ברירה, ושכל ניסיון שלו, זה חלק מהדרך שלו, ושלדרך הזאת יכול להיות רק סוף אחד: שהוא יתפוס את הטרף.
כי אם הוא לא יתפוס את הטרף שלו, אז במציאות של הנמר, אין ברירה אחרת: אין לו בנק שילווה לו בשר בריבית, וההורים שלו לא עוזרים לו כל חודש, עם קצת בשר משלהם,
ולכן כל כישלון שלו, הוא בעצם שיעור שלו. שיעור באיך להשיג את הטרף.

לעומתו האדם, שעובד ב- 2 המישורים,
הוא פוגש בכל שלב בדרך שלו, את הדעת: את הכאב, את הרגשות, את הזיכרונות, את הציר הזה של הצלחה וכישלון. ולכן בכל שלב עולה שוב ושוב השאלה: "האם אני טוב מספיק? מהיר מספיק? חד מספיק?".
ובינתיים, עד שאני אדע את התשובה, יש לי תמיד ברירה: בנק שייתן לי הלוואה או הורים שיתנו לי קצת בשר החודש.
——————
ואני חושב שזאת לחלוטין בחירה ֿשלנו, האם אנחנו משלבים בין שני המישורים, המישור של הדעת (הרגשות, הפחדים, החרדות), והמישור של העשייה (התנועה, הצייד עצמו, הנמר שבנו).
זו בחירה שלנו האם העשייה שלנו תהיה מושפעת מהציר של הדעת שלנו.
זו בחירה שלנו לתרגם את מה שקורה לנו באזור הרגשי, ככישלון במישור החייתי.
כי לפעמים בדרך שלנו, זה יכול לעזור לנו אם נתבונן בהם כשני מישורים מקבילים,
כאלו שלא בהכרח חייבים להשפיע אחד על השני, בקשר ישיר,
כלומר לא "או" זה "או" זה.
ואז, כשאני אפגוש,כאב, הנמר שלי לא יהיה חייב לעצור מייד את הצייד שלו, ולהתכנס בחזרה לעצמו.
כש- 2 המישורים עובדים כ- 2 קווים מקבילים שקורים בתוכי, ביחד כל הזמן, אני מוצא שאפשר להיות גם, עד הסוף, נמר, וגם, עד הסוף, רגיש.
העשיה שלנו, התנועה, יכולה להמשיך לקרות כל הזמן, גם שאנחנו מרגישים, גם כשאנחנו כואבים.
—————-
אפשר לקרוא זה התמדה,
ואפשר להבין שהעשייה שלנו קורית גם כשהרגשות שלנו קורים,
וכשהכאבים שלנו כואבים,
ולהפך:
יש יותר מקום לרגש שלנו, לדעת שלנו,
כשיש לנו ביטחון,
והביטחון זה לסמוך על החיה שלנו שיודעת לצוד את הטרף שלה,
לא משנה כמה רגשות וכאבים עולים לה בדרך.

כנות – בקבלה ובאפשור, תאכל לחם.
http://www.kanot.web-owl.co.il/