אתמול בערב הייתי ממש חסרת סבלנות.
אבל ממש ממש חסרת סבלנות.
***
זה התחיל בערך ב- 8 בערב:
פתאום קלטתי שהשבת הנינוחה והנעימה מסתיימת לה,
ושבעלי היקר עומד לצאת לענייניו סידוריו ובילוייו, ולא לחזור לישון בבית הלילה.
ובשנייה שהוא טרק את הדלת לשלום, הרמתי את ראשי, הסתכלתי סביבי, וכל מה שראיתי היה כאוס אחד גדול:
בלאגן בסלון, ערימות כלים בכיור, ושני תיקים שמחכים כבר יומיים שמישהו יפרוק אותם (הילדים חזרו מאילת, הרבה חוויות והרבה בגדים רטובים בשקיות).
בנוסף תקפו אותי המון דאגות של תחילת השבוע, דהיינו תשלומים והעברות שהייתי צריכה לבצע, הנהלת חשבונות שהייתי צריכה להגיש (מחר ה- 15), טסט לרכב שהייתי צריכה לעשות על הבוקר (מחר תאריך אחרון), וגם הטרידה אותי פגישה שרציתי להתכונן אליה,
ובנוסף לכל אלו, המורה של אורי חזרה והזכירה לי שצריך להביא את אורי לבית ספר לפני 8 בבוקר, כי בדיוק בשעה 8, אבל בדיוק, הכיתה מצטלמת לסיום השנה (בשנה שעברה לא הגענו בזמן כמובן, ועד היום אנחנו לא בטוחים שהוא באמת סיים את כיתה ב').
ובנוסף לכל, בעלי האהוב ריסס מתחת לארון הכיור, דקה לפני שיצא, K300, ומאותו רגע יצאו מתחת לכיור עוד ועוד מקקים, בכל מיני גדלים: הם ניסו לברוח מהריח הרעיל בארון לאוויר הצח של המטבח, בשארית כוחותיהם ניסו להתעופף, וכך מצאתי את עצמי דוהרת ברחבי המטבח עם מגב ומטאטא, מכסחת את המפרפרים, מטאטאה גופות של נפטרים, ובכל הזמן הזה צווחת לכל עבר: "אמאלה! אמאלה! שיט הוא נגע בי! אמאלה!", כל זאת לעיני הילדים האהובים שלי, שעד אותו רגע ראו בי אדם שמשרה בבית יציבות ובטחון (יחסית).
***
ובתוך כל הרעש הזה, זה שבחוץ וזה שבתוך הראש שלי, ובשעה שניהלתי את "שגרת" המקלחות, סירוקים והכנת התיקים הרגילה, עלמה שלי (11) ניסתה לספר לי בדיחה.
ולמה ניסתה?
כי לפחות שלוש פעמים היא התחילה לספר לי את הבדיחה, ואני פשוט לא יכולתי להכיל את זה.
לא יכולתי לשמוע אף אחד שמדבר אליי, הראש שלי געש ודאג וחשב והוטרד והרגשתי שאני תיכף משתגעת.
ובשלב מסויים פשוט אמרתי לעלמה ולאחים החמודים שלה, שגם הם ניסו ללכת אחריי ולדבר איתי, את אלו המילים:
"חברים שלי תקשיבו: אני מתה עליכם והכל אבל כרגע אין לי, פשוט אין לי שום אפשרות לשמוע בדיחה, לראות גלגלון, או לשוחח על קייטנתנו לאן. ההארד דיסק שלי מלא לחלוטין, אני לא יכולה להכיל כרגע כלום, בבקשה תנסו להבין, וגם אם אתם לא מבינים זה בסדר, אני מצטערת זה מה שיש לי לתת כרגע וזהו".
ולמרות שבחלק הזה בסרטים תמיד רואים שהילדים מקשיבים, מהנהנים, ונכנסים לדיכאון (או מסתגרים בחדרם או בוכים),
השלושה שלי לא ממש נלחצו מהמצב רוח המשונה של אמא שלהם והמשיכו את ענייניהם כרגיל.
***
ואחרי שחלפו שעתיים, למרות שלי זה היה נראה כמו 7, הם סוף סוף נכנסו למיטות:
הבית היה מסודר, הרצפה הייתה שטופה ובלי גו'קים, מכונת הכביסה פעלה, ותיאורטית יכולתי ללכת לעבוד ולשלם ולשלוח ולהתכונן כמו שתכננתי.
אבל מה, הייסורי מצפון שלי (תמיד אחרי עומס הם מגיעים במלוא הדרם),
ניקרו בי קשות, אז הלכתי למיטה של עלמה, כמו שהבטחתי לה קודם בעין הסערה, נשכבתי לידה ושאלתי אותה: "אז מה העניינים?"
ולמרות שציפיתי לארשת כועסת או להטפת מוסר,
עלמה שלי המתוקה, שרואה תמיד את הלב שלי ולא את המילים הנאמרות, אמרה מייד שהכל "סבבה" ו-"אחלה", והתחילה לדבר ולספר לי סיפורים.
ואני שכבתי לידה במיטה ובזמן שדיברה, ניסיתי להרגיע את ליבי הגועש ואת מוחי הקודח,
שזרק לי כל הזמן רשימות, משימות, והפחדות בצידן: "את לא תספיקי, הבנק סגור בראשון, חסר לך מסמך לטסט" וכהנה וכהנה.
לופים בלתי נגמרים של עינוי עצמי.
ובזמן שאני נשמתי וחרדתי והטפתי לעצמי,
היא סיפרה וצחקה ושרה,
ואז פתאום באיזהשהוא שלב שמעתי משהו על איימי וצלחת ומים, לא יודעת הכל התבלבל לי,
אז ביקשתי שתספר מההתחלה,
והיא מצידה בשמחה ובכיף סיפרה שוב את הסיפור, על איזה משהו שאיימי עשתה ואמרה קודם, בזמן הארוחה, וכשהיא סיימה לספר זה נורא הצחיק אותי.
אז צחקתי ממש ומעומק הלב, וצחקתי וצחקתי לי ועלמה צחקה איתי.
ואז כשסיימנו היא אומרת לי:
"את רואה אמא? ידעתי שהבדיחה שניסיתי כל הערב לספר לך תצחיק אותך! חבל שלא הסכמת לשמוע קודם לכן".
***
וחייכתי לעצמי.
ורציתי להסביר לה שקודם, לא היה לי מקום,
ושזה בטח לא היה מצחיק אותי אותו הדבר,
ושחשוב לתת לאנשים לפעמים, את השקט שלהם,
ושאני לא רק אמא אלא גם בנאדם,
וגם לי לפעמים נלחצים כפתורים,
או שלא מתאפשר לי לתת,
ושיש לי המון עומס בזמן האחרון,
ואבא לא היה הערב, וראית שהייתי לבד,
והג'וקים, והטסט, והחשבונות, והתמונה של סוף שנה.
***
אבל בסוף לא אמרתי כלום.
ורק אמרתי לה שזו הייתה בדיחה ממש קורעת.
ושהיא מספרת אותה ממש יפה.
ואז היא הלכה לישון ואני ירדתי למטה,
ושם פגשתי שני ג'וקים מתים,
ותיק מאילת, שלא פרקתי עדיין.
אבל כבר לא היה לי אכפת.