מטראומה לריפוי

כילד הייתה לנו מקלחת אחת בבית, ואני, אחד הדברים שהכי אהבתי היה לעשות אמבטיה, זה היה אחד הדברים שהיו מרגיעים לי את הגוף.

ואני זוכר שלאבא שלי זה היה מפריע:

כי אני מבזבז את המים החמים,

כי אני תופס את המקלחת להרבה זמן,

ואולי גם כי היה קשה לו לראות אותי נהנה.

ובכל פעם שהייתי עושה אמבטיה הוא היה מוצא דרכים לזרז אותי:

אם בצעקות, אם בלסגור לי את המים החמים מבחוץ, אם בלריב איתי מאחורי הדלת.

ועד היום, מקלחת חמה זה אחד הדברים שהכי מרגיעים אותי, אבל אף פעם לא הבנתי למה דווקא במקלחת, בזמן שאני הכי אוהב, אני תמיד יורד על עצמי. למה דווקא במקלחת תמיד יש לי את כל המחשבות של "אני לא עושה מספיק", "מה קורה עם הכסף", מה קורה עם העבודה, עם הילדים, מדאיג את עצמי, יורד על עצמי ועוד מחשבות מבאסות.

אבל מאז שגיליתי את "טראומת האושר", הבנתי את זה:

כילד נוצר לי חיבור בין הנאה במקלחת, לבין המריבות עם אבא שלי. בגוף שלי נוצרה הידבקות בין הנאה ואושר, לבין מריבות. ולכן בכל פעם שאני נהנה במקלחת, הגוף שלי מפחד שתיכף זה ייגמר, ולכן הוא מוצא דרך, דרך המחשבות, להוריד לי את ההנאה.

ומאז שאני מבין את זה אני עובד עם זה כמו עם כל טראומה, ומתרגל הנאה במקלחת: במנות קטנות, ועם הרבה עבודת גוף ומחשבות.

כנות – מטראומה לריפוי, בכל רגע ורגע.