הוא נכנס אליי למשרד כועס ומבואס: הוא גרפיקאי במקצועו, ואנחנו נפגשים כבר מספר שבועות:
"תאמין לי, אם אני אשתמש בכנות עכשיו, הקריירה שלי תהיה בסכנה" הוא פסק מייד, "כי תכל'ס, מה שבא לי להגיד ללקוח הזה עכשיו, זה שהלוואי והכסף שהוא מתקמצן איתי עליו, יהיה לו לתרופות".
"וואוו!", אמרתי (בחיים קודם לא שמעתי אותו מדבר כך, הוא תמיד כל כך נחמד ומסביר פנים).
"במפורש אמרתי לו, במפורש!", הוא המשיך, "וזו הייתה הטעות שלי, אולי אם היינו חותמים על הסכם זה לא היה קורה, אבל מה לעשות שאני טיפוס סומך?".
"רגע, רגע, אתה יכול לספר לי מה בדיוק קרה?", ניסיתי להבין מתוך הסערה, והוא הסביר: "כשאני עושה עבודה ללקוח, במקרה הזה לוגו, אני אומר לו במפורש, שיש רק 2 סבבי תיקונים, ושכל תיקון נוסף מתומחר על פי שעת עבודה. והנה, הלקוח הזה, עשיתי לו כבר 3 סבבי תיקונים, 3, כי אני הכי לא מתקטנן בדברים האלו, אבל לא רק שהוא לא מעריך את זה, הוא גם לא מוכן לשלם לי עד שהוא לא יהיה מרוצה מהלוגו!"
ואז המשיך: "אתה מבין? ומה אני יכול לעשות עם זה? לתבוע אותו? הרי רק פגישת ייעוץ אחת ומכתב מעורך דין יעלו לי יותר מכל מה שהוא צריך לשלם לי. ועבדתי כל כך הרבה, ובאמת יצא לוגו ממש ממש יפה. אני פשוט רותח!"
"כן, אני רואה" עניתי לו, "אני רואה שהסיפור הזה סביב הלקוח העלה בך הרבה מאוד רגשות".
"נכון, כי הוא חתיכת אפס", הוא ענה.
"אבל מה *אתה* מרגיש?" שאלתי,
"אני מרגיש נורא", הוא ענה בלי לקחת אפילו נשימה אחת של אוויר.
"אני מבין", אמרתי, "אתה יכול לפרט עוד?",
ואז הוא שתק רגע ולקח אוויר.
"תנשום, תרגיש רגע את עצמך", הוספתי, "מה כל כך הסעיר אותך במה שקרה שם? הרי זה לא רק הכסף, נכון?"
הוא עמד לענות, אבל אז לקח עוד נשימה: "לא. זה בכלל לא הכסף. זו התחושה הזו שלא רואים אותי. התחושה שמזלזלים בי, שאני משקיע, עובד, מתאמץ, מנסה לעשות הכי טוב שאני יכול, ובסוף לא מרוצים ממני. זה ממש כואב לי", הוא אמר פתאום.
"אז בוא ניתן לזה רגע?" הצעתי. "תן לעצמך רגע להרגיש את כל המקום הזה".
"אני אשכרה מרגיש בגלל הסיפור הזה שאני לא שווה כלום! זה הגיוני?", הוא הרים אליי את ראשו, ואני עניתי:
"הגיוני מאוד. ויותר מכך, יש סיכוי שהלקוח שלך מרגיש בדיוק אותו דבר".
"מה זאת אומרת?" הוא אמר, "זה הוא שהיה לא בסדר".
ואני אמרתי: "אני חושב, שאין בסדר ולא בסדר. בדיוק כמו שאתה פגשת תחושת חוסר ערך והמון כאב סביב העובדה שהוא לא מרוצה ולא רוצה לשלם, גם הוא בטח פגש רגשות שונים סביב ההכנה של הלוגו, גם הוא הרגיש כנראה תחושות מסויימות בעקבות העבודה שלך וההתנהגות שלך במקרה הזה".
"זה נכון", הוא אמר לי פתאום, ובחיוך, "הוא באמת אמר לי שהוא לא מבין למה אני מתייחס אליו ככה, ושאל אם זה בגלל שיש לו עסק "פחות שווה". הוא אמר לי: 'מעניין, גם ללקוח גדול היית נותן את אותו היחס? או שזה ככה בגלל שאני עסק קטן?' ולא הבנתי מה הוא רוצה, כי אני הכי אוהב לעבוד עם עסקים קטנים!".
ואז הוא שאל: "נו, אז מה עושים עכשיו?"
ואני עניתי: "דבר ראשון, נותנים מקום לכאב שעלה. מסכימים להרגיש את כל הרגשות שהמקרה הזה העלה. בדיוק כמו שעשינו פה. אם עולים זיכרונות, כאבים ישנים, אמונות, מחשבות, נותנים לכולם מקום להיות.
ודבר שני, מתקשרים אליו, ומתקשרים איתו בכנות. ממש משתפים אותו בכל התחושות שעלו לך, ומנסים להיות קשובים ואמפתיים לכל התחושות שעלו אצלו. ממש תקשורת כנה של רגשות ותחושות, כל אחד משתף במה הוא הרגיש באמת. בכנות".
הוא יצא מהמשרד שלי עם חיוך, והחיוך שלו כבר עשה לי טוב.
ואפילו למחרת קיבלתי ממנו טלפון: מסתבר שהלקוח של הלקוח שלי, מאוד נפגע ממנו, והרגיש שהוא מזלזל בו. ולמה? כי אחרי שהלקוח שלי שלח לו את הלוגו הראשון, והם דיברו על זה בטלפון וניתקו את השיחה, הלקוח שלי לא סגר טוב את השיחה, ואז אמר לשותף שלו ש'אין לו כוח לעבוד על הפרויקט הזה, ושלמרות שזה עבודה קטנה זה מעצבן'. הלקוח שלי התכוון בכלל למצגת שהוא היה צריך להכין ללימודים של הבת שלו (!), אבל הצד השני חשב שמדובר בפרוייקט שלו, נעלב, ומאותו רגע הרגיש לא רצוי ולא אהוב. ולכן, גם היה כל הזמן לא מרוצה.
אחרי שהם דיברו על כל הרגשות שלהם (כן, כן, בעלי עסקים יכולים לדבר על רגשות, זה מותר ואפילו כדאי), הלקוח שלי גילה שהלקוח שלו ממש אהב את הלוגו הראשון שהוא שלח לו… עכשיו הוא שילם לו בשמחה והכל נגמר בטוב.
ובאותו ערב, הוא שלח לי מייל: "רועי בבקשה תכתוב על זה פוסט, בא לי שעוד אנשים יכירו את הכלי המדהים הזה".
אז לסיכום:
שלב ראשון – לתת מקום לרגש, לכל מה שעולה.
שלב שני – לשחחר את הסיפור, ולהישאר רק עם התחושות בגוף. עם תיבת הפנדורה שנפתחה.
שלב שלישי – להסכים לתקשר ולהקשיב מול האדם האחר.
כנות – גם לאנשי עסקים מותר, ואפילו כדאי, לדבר על רגשות.