אתמול בערב כתבה לי חברה, אם אני יכול לכתוב פוסט על "כלים לעבודה עם הימנעות אצל ילדים", אז ישבתי וכתבתי מדריך לעבודה עם הימנעות אצל ילדים, שעובד גם על מבוגרים, בכל התחומים.
אז קודם כל כשאני עובד עם מישהו על הימנעות אני משתדל לבוא בלי אג'נדה, אני לא רוצה מראש לבוא עם הרעיון שיותר נכון לעשות את הדבר עליו אנחנו מדברים, או שיותר נכון להימנע ממנו.
לדוגמא אם אני רוצה שהילד שלי ייצא לטיול השנתי השנה, ולא יימנע, אני חייב לבוא ממקום שאני מסכים לראות ששני הצדדים לגיטימיים: גם לצאת וגם לא. קבלה לשני המקומות.
דבר שני, כאשר ילד נמנע ממשהו לרוב זה בגלל שיש פער: פער בין מי שהוא חושב שהוא צריך להיות בסיטואציה הזו, לבין מה שהוא חושב על עצמו. ולפעמים יש שם באמת פער, שלא ניתן לגישור.
לדוגמא: הוא חושב שצריך ללכת הרבה בטיול השנתי, ולא חושב שהוא יכול ללכת כל כך הרבה, כי הוא מתעייף מהר. או לדוגמא: הוא נמנע מללכת להיפגש עם חברים, כי הוא מאמין שהוא צריך להיות שם תקשורתי וחברותי, והוא חושב שהוא לא מסוגל להיות כזה.
ברגע שיש פער כזה, בין מי שהוא חושב שהוא צריך להיות באותה סיטואציה, לבין מי שהוא באמת, המטרה שלנו, אנחנו רוצים לבדוק ביחד איתו, אם ניתן לצמצם את הפער, כי ברגע שלא יהיה פער, לא יהיה צורך בהימנעות.
ושוב, חייבים לקחת בחשבון את האפשרות שיכול להיות מצב שלא נצליח לצמצם את הפער. ואנחנו צריכים להיות פתוחים גם לאפשרות כזו, ולא לדחוק בכוח בצמצום הפער. זה צריך להיות באמת נעים ועובד.
אחת הדרכים לצמצום הפער זה לעזור לילד לשמוע עוד קולות:
בדרך כלל הקולות של הפחד, הפחד מהפער, הם הקולות החזקים במערכת הפנימית, אך עם זאת יש עוד קולות נוספים: קול שרוצה לצאת לטיול, לדוגמא, קול שמתרגש מזה, קול הרפתקני, קול חברותי, שאוהב חברה ואנשים, קול שרוצה לחוות חוויות חדשות.
לאחר שהוסבר לילד כיצד עובדת המערכת הפנימית, ושיש בה קולות שונים, ולאחר שעזרנו לו לשמוע את הקולות (ושוב, חשוב לציין שאם הילד ירגיש שאתם באים "למען", כלומר יותר רוצים שהוא יעשה את הדבר שהוא נמנע ממנו, הוא הרבה פעמים ירגיש חוסר ביטחון להשמיע את הקולות שכן רוצים, מתוך פחד שתנסו לשכנע אותו דרכם. לכן הוא חייב להרגיש מוגן ובטוח בשביל להשמיע אותם).
לאחר ששמענו את הקולות אנחנו נרצה, ביחד עם הילד, להבין:
מה הוא אותו פער? והאם ניתן לגשר עליו, לצמצם אותו?
מה שעוזר לי אלו שאלות מאוד אמפתיות להבנה: ממה הוא מפחד? מה מפריע לו? למה למרות העובדה ששמענו קולות שרוצים לצאת, הוא לא רוצה, מה יש שם?
פחד שיקרה לו משהו רע,
פחד שהוא לא ייהנה ויהיה תקוע בטיול,
פחד שיהיה קשה לו ללכת?
אחרי שהבנו את הפחדים, אנחנו עוזרים לו להפוך אותם לצרכים:
אתה רוצה להרגיש בטוח בטיול?
אתה רוצה לדעת שבכל רגע נתון אתה יכול לחזור הביתה?
אתה רוצה לדעת שאם יהיה לך קשה ללכת, תוכל להפסיק?
ועכשיו, ביחד, נוכל לנסות למצוא פתרונות לצרכים שעלו.
אם אפשרי למצוא להם פתרונות – איזה כיף, צמצום הפער,
אך לפעמים, לא ניתן למצוא פתרון.
ועדיין, אחרי שראינו את החלקים שרוצים את התנועה, וממש שמנו במילים את הצורך שלו, לפעמים הילד יגיד: "אני יכול להסתדר בלי זה".
או: "זה פחות מפחיד או לא נעים עכשיו, כשזה מסודר כך".
ולפעמים באמת נבין ביחד, שהתנועה הזו לא מתאימה לו עכשיו.
אני כתבתי פה כדוגמא טיול שנתי, אבל השלבים הם אותם שלבים, ואפשר לעבוד איתם על הימנעות בכל נושא אצל ילדים, וגם אם אתם מאמנים, אז בעבודה עם מאומנים שלכם, וגם לכל אדם עם עצמו בכל נושא.
מקווה שזה עוזר.
כנות – המדריך להימנעות.