לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל בשנים האחרונות אני מאמין ומרגיש, שכשאנחנו כועסים על הילדים שלנו, זה בסופו של יום מתוך הפצעים שלנו, מתוך הטראומות שלנו, מתוך הכאבים שלנו.
למשל, מצב בו אבא כועס על הילד שלו בגלל שהוא משתולל עם חברים בחדר, ובעצם כועס עליו בגלל שכעסו עליו, על האבא. ולמשל הרביצו לו כשהוא היה משתולל. האבא הזה עדיין לא מרשה לעצמו היום להשתולל, לצחוק בקול רם, לרקוד בחופשיות, לצעוק, ולכן כרגע כועס על הילד שלו (על שהילד כן מרשה לעצמו, או שעולה באבא הכאב מהילדות שלו שהופך עכשיו לכעס).
וברגע שאנחנו מבינים את זה, ברגע שאנחנו מבינים למה אנחנו כועסים על הילדים שלנו עכשיו, אז אחת העיצות שאני נותן להורים במקרים כאלו היא: שתפו את הילדים בכנות בזה. ספרו להם על מה שאתם עברתם. ספרו להם על הכאב שעולה לכם. על הטראומה והפצע שלכם, על מה גורם לכם עכשיו להגיב כך. תסבירו לילדים שלכם שזה לא הם. שזה אתם. שזה פצע שלכם.
ואני יודע שהרבה הורים לא רוצים לשתף את הילדים שלהם בכאבים שלהם, בפצעים שלהם, אומרים לי שהם לא רוצים להכביד על הילדים עם הסיפור שלהם.
וכן נכון, זה מורכב, וכמובן שכל אחד יעשה את הדברים רק לפי ההקשבה שלו לעצמו.
ובכל זאת חשוב לי להגיד, להבהיר: אם אנחנו כועסים על הילד שלנו, לא משנה על מה, ולא מסבירים את עצמנו, את העומק של זה, הילד יפרש לעצמו למה אנחנו מתנהגים ככה. והסיפורים שהילדים שלנו יספרו לעצמם, תמיד יהיו יותר כואבים מהסיפור שאנחנו נספר להם.
כי בסיפור שלהם הם יחשבו שהם לא בסדר. שמשהו בהם לא תקין. שיש בהם בעיה. ושאולי אבא או אמא לא אוהבים אותם עד הסוף, כי הנה, עובדה, יש בהם חלק שאבא או אמא תמיד כועסים עליו.
אז לא משנה כמה הסיפור שלנו קשה, הוא תמיד לדעתי יהיה עדיף על הסיפור הזה, כמו במקרה של האבא – עדיף שהילד יידע שאבא שלו נענש או הוכה על השתוללות, מאשר שיחשוב לכל החיים שאסור להשתולל, ששמחת חיים זה רע, שכשהוא שמח הוא עושה למישהו רע.
כנות – עם הילדים שלנו.