בתקופה האחרונה, אני מעביר קורס למורות חיילות בשם ״מהקשב להקשבה״, קורס שמלמד אותן את יסודות התקשורת הכנה.
ותמיד במהלך השיחה, בשעה שאני מלמד את עניין הצרכים, וכמה חשוב לנסות לתת להם מענה, ואיך כל התנהגות היא בעצם רק מענה לצורך עמוק יותר, מופיעה אותה שאלה:
"אבל רגע, רועי, אתה רוצה להגיד לי שאין כזה דבר תלמיד מפונק? עצלן? דחיין? חופר? נודניק? כי יש לי תלמיד ש…".
וכשאני שומע את זה, אני שומע מה אותה חיילת באמת שואלת אותי עכשיו. היא שואלת:
"רועי, אם אני אהיה קשובה לצרכים שלי, אם אני אקשיב לעצמי, אם אני אתן מקום לי, אני לא איחשב מפונקת? עצלנית? דחיינית? חופרת? נודניקית?"
ואחרי שאותה חיילת מצליחה, לרגע אחת, לראות איך היא מתייחסת לעצמה, לצרכים שלה, איך היא מדברת לעצמה, כמה אהבה, חמלה ואמפתיה היא נותנת לעצמה,
שם מתחילה ההבנה גם כלפי תלמידותיה.
ולפעמים היא גם מקשה:
"רועי, אתה בטוח? זה לא 'לא בסדר' להקשיב כל כך הרבה לעצמנו? אין לזה מידה?"
ואני תמיד עונה: "אין לזה מידה. להקשיב לעצמנו זה המפתח לתנועה. זה המפתח לעולם טוב יותר".