פעם כשהייתי חוזר הביתה מהיום שלי, לא היה לי כוח אמיתי לדבר עם אף אחד מבני המשפחה: לא לשיחות עומק עם דריה, ולא לשיחות עם הילדים. הרצון שלי היה לנוח ושיעזבו אותי בשקט.
וזה תמיד היה מוזר בעיניי, איך שכל היום דיברתי עם אנשים, לקוחות, קולגות, הקשבתי, הייתי בריכוז, התעניינתי, ולמה דווקא עם הקרובים שלי, עם האהובים שלי, עם אלו שאמורים להיות לי הכי חשובים, אני כזה חסר כוחות? חסר סבלנות? רק רוצה שהם יסיימו ואני אוכל לחזור לבהות.
ומה שהבנתי, ושעשה לי שינוי משמעותי, זה שבגלל שהם כל כך קרובים אליי, שבגלל שהם הכי חשובים לי, שבגלל שהם הכי אהובים עליי, בגלל שהם חלק מהאני שלי, אז כל דבר שהם מספרים לי עליהם – פוגש אותי. מפעיל אותי.
כל רגש, סיפור, זה מראה בשבילי. מעלה בי פחדים. מפעיל בי רגשות, לפעמים דאגות.
כך שבאופן פרדוקסלי, אני מעדיף לטמון ראשי באדמה ולא לשמוע את מה שהם עוברים ומרגישים. אני נהיה עייף.
ומהרגע שהבנתי את זה, יצאתי למסע. מסע של הקשבה ומפגש עם הרגשות שלי, בזמן שאני מאזין.
ומתי שאני מסכים להרגיש ולפגוש, אני מגלה שהשיחות עם הקרובים לי מאוד חשובות לי. ושיש לי מלא אנרגיה תשוקה ורצון אליהם. לשמוע אותם. לדבר איתם. ואם אני עייף, משתעמם או רוצה שזה יגמר, יש שם רגש: פחד, חרדה, שאני מפחד עדיין לפגוש. ושאם אני ארגיש אותו, כל העייפות תיעלם, והעניין יחזור.
כנות – תקשורת רגישה.