אני מדבר הרבה על הגבולות של החופש שלנו, ועל איך למצוא אותם ולגלות אותם.
ואחד המקומות שהכי קל לנו להרגיש את גבולות החופש שלנו, זה כשאנחנו בתפקיד, בעבודה מול לקוחות.
לדוגמא, ביום שלישי האחרון, כמו בכל יום שלישי הנחיתי בערב את הקבוצה של "כנות בחיים", בתל אביב.
ולמי שלא מכיר, הערב מחולק לשני חלקים, בחלק הראשון שלו אנחנו יושבים בתוך חדר, אני מנחה את הערב סביב נושא מסויים ודרך הפרספקטיבה של הכנות, במשך שעה וחצי.
ואחרי שזה נגמר, כולנו, או רובנו, יוצאים החוצה ופשוט עומדים ומדברים, עד אחרון החברים: לפעמים על נושא השיעור, ולפעמים על כל מיני דברים אחרים.
ובשלישי האחרון שמתי לב איזה פער יש בתוכי, בין החלק שבו אני מנחה את הקבוצה, לבין החלק שבו אנחנו עומדים בחוץ.
בהנחייה בחדר, למרות שאני נהנה, לאורך כל הזמן יש לי כאב בטן קל, כמו כן מדי פעם מחשבות טורדניות: שאני לא מעניין, שכבר לימדתי את זה, שהתלמידים החדשים לא מבינים אותי, שהדוגמאות שלי לא מספיק טובות מצחיקות. מספיק שמישהו לרגע יסתכל על השעון, וכל הביטחון שלי ירד. וזה נכון שיש שיעורים שזה ממש בולט, ויש שיעורים שזה פחות חזק, אבל זה כמעט תמיד נוכח שם.
ודווקא אחרי זה, כשאנחנו עומדים בחוץ, ומדברים, ולמי שלא מכיר זה יכול להיראות כמו המשך ישיר של השיעור, דווקא שם אני חופשי לחלוטין. לא חושב על כל מילה שאני אומר, לא מפחד שמישהו ישתעמם, מרשה לחלקים נוספים שלי לבוא לידי ביטוי. כי מבחינתי זהו, זמן השיעור נגמר, זו יותר לא אחריות שלי, מה שקורה שם זה על אחריות המשתתפים, ומי שלא כיף לו, פשוט יכול ללכת.
והשבוע יכולתי לראות בבהירות, את ההבדל בין מה שקורה בזמן שאני מנחה, לבין מה שקורה בזמן שאני בחוץ:
יכולתי לראות איך התפקיד, שם גבול לחופש שלי. ולזהות שכאב הבטן שלי מגיע להתריע בדיוק על כך, מגיע להגיד לי שאני לא מרשה לעצמי להיות חופשי לחלוטין. ולראות גם כמה אני משתוקק ורוצה להיות בזמן ההנחייה, חופשי בדיוק כמו שאני בחוץ. ולראות שבשביל להיות חופשי, אני צריך להרשות לעצמי להיות משעמם, לשתוק, לתת למרחב להחזיק את עצמו, לסמוך על הכיתה, לסמוך על עצמי החופשי, ולראות שהתפקיד לא צריך לצמצם לי את החופש.
ולמחרת הגיעה אליי מישהי מהקבוצה של יום שלישי, לפגישה אישית, ודיברנו על החופש, ועל הגבולות של החופש שלנו, וסיפרתי לה את ההבדל בין התחושה שלי בתוך החדר, בזמן שאני מנחה, ולעומת הזמן שאנחנו עומדים בחוץ, וזה היה מדהים לראות, שאצלה זה בדיוק הפוך:
לה דווקא הזמן בתוך הקבוצה, הזמן המוגדר שבו מדברים על נושאים מסוימים, זמן שבו ברור שמותר להיות בו, שמותר לדבר בו, שיודעים מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, זה הזמן שהיא מרגישה בו חופשיה: לדבר, לשאול שאלות, להביע את עצמה.
ודווקא בזמן שעומדים בחוץ, זמן שבו לא מוגדר מה עושים, לא ברור מתי הוא נגמר, זמן בלי הגדרות, שם היא מרגישה לא חופשייה, כי אין לה רשות ברורה להיות.
וזה מדהים בעיניי לראות איך לכל אחד מאיתנו דברים אחרים מגבילים את החופש. וכמה חשוב למצוא כל הזמן את גבולות החופש שלנו, לחקור אותם, לראות ממה הם עשויים, מה יש בתוכם, ואיך אני יכול להרשות לעצמי להיות יותר בחופש בכל סיטואציה.
אני אחרי ההבנה הזו קיבלתי כמה החלטות: אני רוצה להיות חופשי עם הקבוצה שלי, גם בפנים וגם בחוץ.
וברור שזו תהיה עבודה בשבילי, להיות שם, ושיהיו גם מעגלי כאב שאני אצטרך לעבור דרכם, אבל עדיין אני מאמין בחופש שלי: בכל מקום, בכל תפקיד, בכל מערכת יחסים.