הוא כתב לי בפרטי, כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט של דריה ושלי על מיניות, וביקש שניפגש. ואמנם היומן שלי מלא, אבל הרגשתי שאנחנו חייבים להיפגש ולכן הזמנתי אותו לעשות איתי טיול לילה, סוג של שיחה חברית. ובאמת בשנייה שנפגשנו הרגשתי שפגשתי אח: הוא היה כן ופתוח איתי בצורה מעוררת השראה, וסיפר לי שבמשך שנים הוא התלונן שאשתו לא יוזמת מגע ביניהם. לא מלטפת לא מנשקת לא מעסה אותו. וכמה פעמים הוא אמר לה שתיזום, אבל שום דבר לא עזר.
והנה לפני שנה קרה שינוי: אבא שלו נפטר, ומשהו קרה לו. מצד אחד הוא מרגיש חופש, ומצד שני עצב, של משהו לא פתור.
ובמיטה, הוא הפסיק ליזום, אין לו חשק, הוא כבוי. ולהפתעתו אחרי שנים זו פתאום היא, שרוצה ומנסה, מלטפת, רוצה לעשות לו מסאז, מחבקת אותו בלילה מנסה לשלוח ידיים למקומות מרגשים. ובכל פעם מחדש הוא חש חוסר נוחות, חוסר חשק ומתחמק, והיא כמובן, כל פעם נעלבת.
"ושלא תבין, אני מנסה בהתחלה, עוצם עיניים, מנסה להתמסר, אבל פשוט לא יכול. לא רוצה. אולי אני כבר לא נמשך אליה? אולי איבדתי את החשק שלי?".
הוא מדבר והמילים שלו פוגשות אותי עמוק. אני מרגיש את הדמיון בינינו. אני מרגיש שאני רואה את הלב שלו.
"אפשר לשאול שאלה אישית?" אני אומר, והוא מהנהן. "כן", הוא עונה עכשיו גם במילים.
"איך היה הקשר עם אבא שלך?",
אני לא מספיק לסיים והוא מתחיל לבכות, בכי מעמקי הנשמה. אני מחבק אותו, מבין לליבו.
אבא שלו, הוא מספר, היה מכה אותו על כל דבר, הגוף שלו היה פרוץ. יום אחד אבא שלו היה יכול לחזור מהעבודה ולנשק אותו, לחבק אותו, ויום אחד הוא היה יכול לחזור מהעבודה ולפוצץ אותו במכות.
בבית גם לא היו גבולות, היה אפשר להיכנס לחדר שלו, לשירותים שלו, לאמבטיה שלו, הגוף שלו היה פרוץ: לחיבוקים וגם למכות.
אנחנו מטיילים ביחד בשדות שליד הבית שלי, הולכים ושותקים. אני מכיר את הכאב הזה, ויודע כמה שהגוף זוכר כל מכה. כל חציית גבול.
"יש לגוף שלך פחד ממגע. אולי אמרת שנים שאתה רוצה שהיא תיזום, אבל בלב לא באמת רצית. ובגלל זה היא גם לא באמת יזמה. מי שחצו לו גבולות בילדות, הגוף שלו מפחד מאיבוד שליטה. מלתת למישהו אחר להוביל. בטח במיטה.
ועכשיו שאבא שלך נפטר, הכל התעורר.
דבר איתה על זה, יש לך פה הזדמנות לעשות ממש ריפוי. לנשמה ולגוף שלך", אמרתי.
והערב הסתיים בחיבוק.
ואתמול בלילה הוא התקשר, ואחרי השיחה איתו לא יכולתי להפסיק לבכות.
כבר באותו לילה הוא סיפר לה הכל, והיא הבינה והכילה. הייתה שם בשבילו. כמה לילות אחרי זה הוא ביקש שהיא תיגע בו, ובזמן שהיא נגעה בו הוא עצם עיניים. התמסר לכאב. לכל מה שיש בגוף. אבל באיזה רגע הוא פתח את העיניים.
"ורועי", הוא מספר לי, "פתאום ראיתי שזו היא. אישתי. אהובתי. זו היא שנוגעת בי. לא אבא שלי. לא שום מפלצת. זו אהובתי שעכשיו מלטפת אותי, מנשקת אותי, ופשוט פרצתי בבכי".
כשהפחד והכאב מקבלים פנים של אהבה, משהו משתנה בתוך התאים של הגוף.
הוא הרשה לי לספר את סיפורו, וסיכם במילים: "מיניות זה עולם של רגשות וגוף".
כנות – בכל תא בגוף.