כנות – מאשמה לצורך

בשבוע שעבר עבדתי מהבוקר עד הלילה: סדנאות, קבוצות, פגישות אישיות.
וכל השבוע היו לי ייסורי מצפון על שאני לא רואה מספיק את הילדים, שהם צריכים אותי ואני לא שם עבורם.
ומה שעודד אותי, הייתה הידיעה, שבסוף השבוע אני אמלא את החסר, ואהיה שם בשבילם.

אבל איך שהגיע הסופ"ש, איש יקר לדריה נכנס לבית חולים, והיינו צריכים לשהות אצל אחותי, שקרובה לבית החולים, בשביל שדריה תהיה נגישה וקרובה לאשפוז.
וכמובן שיצא שהילדים היו כל הזמן עם הבני דודים, אני עם אחותי וגיסי, ולא באמת היה לי זמן עם הילדים שהוא רק שלנו, כמו שהם צריכים ממני.
ואפילו בנסיעה חזרה הביתה, בשבת, שבדרך כלל אנחנו משחקים משחק כולם ביחד, הפעם אני ודריה שקענו לשיחה פרטית, כי כמעט ולא נפגשנו בסופ"ש, ויצא שרק מדי פעם הסתכלתי עליהם במראה, מדברים ביניהם.
אז מרוב ייסורי מצפון שלא הייתי מספיק בשבילם, לא בשבוע ולא בשבת, נכנסנו הביתה ומייד הצעתי שאקח אותם לבריכה, רק אני והם. אבל לאורי לא התחשק, אז הוחלט שאלך רק עם הבנות. הכנו תיק ועמדנו לצאת לדרך, והייתי בטוח שזהו: עכשיו אני בטוח אוכל לתת להם את מה שהם צריכים ממני כאבא,אבל איך שאנחנו עומדים לצאת נשמעת דפיקה בדלת: חבר שלי אריאל היה באזור, וקפץ להגיד שלום.
ישר הסברתי שאני בדרך לבריכה, הוא מצידו אמר שזה נהדר והוא יבוא איתנו, ופתאום היינו כולנו ביחד באוטו.
בבריכה הבנות היו במים עם עצמן, ואני ישבתי עם אריאל על כסא בחוץ ודיברנו, ובזמן שהוא סיפר לי על כל מה שקורה איתו בחיים, אני רק ייסרתי את עצמי: למה, במקום להיות עם הבנות שלי בבריכה, אני יושב פה עם אריאל? איזה מן אבא אני?
אז מדי פעם הרמתי ידיים וסימנתי להם לשלום, ניסיתי לתת להן תחושה שאני נוכח, אבל בלב ידעתי שזה לא מספיק.

וכשהגענו הביתה היה כבר מאוחר, ובזמן שהבנות עלו להתקלח אני נשארתי לשבת בגינה:
ישבתי וירדתי על עצמי, על איך אני מעדיף את עצמי, את העבודה, את החברים, על פני להיות עם הילדים שלי, שכל כך זקוקים לי. שכל כך כמהים להיות איתי. כמה אשמה הרגשתי.
ובזמן שאני מלקה את עצמי, עלמה הגדולה שלי באה לשבת איתי בחוץ.
"אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל תעני לי בכנות", אמרתי.
"אוקיי", היא ענתה.
"אבל את כל האמת!" הוספתי, "אני אעמוד בכל מה שתגידי".
"הבנתי אבא", היא ענתה לי, ואז שאלתי:
"היום בבריכה כעסת עליי? שישבתי עם אריאל?"
"ממש לא", היא ענתה, "נהניתי עם איימי במים. גם אם לי הייתה חברה הייתי יושבת איתה".
"והשבוע", המשכתי, "כשעבדתי כל השבוע וחזרתי מאוחר?".
"נו באמת אבא", היא ענתה לי, "אתה אבא הכי פה ונוכח שיש, מה נראה לך, שאני לא יכולה להבין שיש לך לפעמים שבועות עמוסים? אני מקווה שלא ייסרת את עצמך על זה כל השבוע, כי אנחנו היינו ממש בסדר".

ואז ברגע אחד נפלה לי הבנה:
אני כל הזמן בייסורי מצפון, כי אני חושב שאני אבא לא מספיק טוב, שאני צריך להיות יותר עם הילדים שלי. שהם זקוקים ליותר ממה שאני נותן.
אבל זו לא האמת.
האמת היא שאני זה שזקוק לראות אותם. אני זה שצריך הרבה זמן במחיצתם. לי זה לא עושה טוב לא לפגוש אותם הרבה במהלך השבוע. זה צורך שלי לבלות זמן איתם, זה בכלל לא מולם. זה מולי.
אז יצאתי עם עלמה לטיול ארוך. ואחרי זה הקראתי לאיימי סיפור. ואז ראיתי עם אורי סרט.
ולמחרת קיצרתי את יום ראשון, שהיה עד עכשיו היום הכי ארוך שלי בשבוע, יום שנגמר ב- 11 בלילה, בשביל שגם בו אני אספיק, לפחות לקצת, לראות את הילדים שלי.
לא כי חשוב שילדים יראו ויבלו הרבה עם הורים שלהם,
אלא כי לי יש צורך להיות הרבה בחברתם. כי לי זה עושה טוב
כנות – מאשמה לצורך
—–
וכמובן חשוב לזכור שכל מה שנאמר לא מבטל את הצורך של הילדים שלנו בהורים נוכחים פיזית ורגשית, רק שאם מחפשים היכן החשק שלנו והצורך שלנו להיות איתם, זה הופך ממשהו שעושים בגלל ייסורי מצפון למשהו שמתרגשים לעשות.