״לא לבכות, אתה שומע לא לבכות!״

בדרך לגן, נפגשנו עם אמא והילד שלה, ילד בגיל של איימי:
ברגע שהוא ראה שאיימי מחופשת לאריה, הוא התחיל לבכות, ולרקוע ברגלים.
האמא תפסה את הילד ביד, הושיבה אותה על הספסל, וצעקה עליו שוב ושוב ושוב ״לא לבכות, אתה שומע לא לבכות!״
בבוקר רגיל עם מחשבות אחרות, הייתי ודאי ממשיך,
אני לא נוהג להתערב בהורות אחרת, ובטח לא חושב שאני מבין יותר ממישהו אחר, אבל הבוקר הזה לא יכולתי, הרגשתי שאני מתפוצץ בתוכי.
כך יצא שניגשתי אליה, ואמרתי לה בקול סמכותי, כזה שאני משתמש בו רק במקרים מיוחדים –
את מוכנה להפסיק לצעוק עליו שלא יבכה? את מבינה שמה שאת עושה עכשיו , זה ללמד אותו להדחיק, מה את באמת רוצה ללמד אותו לא להרגיש?
תסתכלי עליו כמה הוא מחובר לרגשות שלו, הוא גם רוצה להתחפש לאריה, תדברי איתו!".
השארתי אותה המומה והמשכתי את דרכי נסער,כן זה פגש אותי ברגש שלי.

גם בשיעור יוגה שהיה לי אחרי זה לא הצלחתי להירגע, וסחפתי את כל הקבוצה לדיון שכלי מתיש בנושא.

רגשות בשבילי זה כל הסיפור.
אני מרגיש שבמשך החיים לימדו אותנו להדחיק אותם.
ושעכשיו כאנשים מבוגרים, אנחנו נעשה הכל, רק בשביל לא להרגיש אותם.
הדחקת הרגשות שלנו מקבלת כל כך הרבה פנים:
שכל, כעס,אשמה, ביקורת, צעקות,מריבות, אכילה רגשית, התמכרויות, סמים, חיפוש אחרי ערך, הגשמה, מדיטציה.
אלף ואחת דרכים ולכולן מטרה אחת, לשמש פילטרים למה שאנחנו מרגשים בתוכינו.

בהורות שלי, אני מנסה לתת את כל כולי, על מנת ליצר מרחב שבו מותר להרגיש.
רגשות זה הבסיס לתקשורת, הילד שרצה גם להתחפש גם הוא לאריה,
קרא לדיאולוג עם אמא שלו, לדיאלוג שבגלל הפחד שלה מרגשות, היא לא יכלה להיענות לו.
היא בסדר גמור, ואני לרגע אחד לא שופט אותה, בבוקר אחר זה היה יכול להיות אני, שאחד מהילדים שלי היה בוכה, ולא היה לי את המקום להכיל את זה.
רק שאולי במקום לצעוק עליו שלא יבכה, היא הייתה יכולה לתקשר גם היא את הרגש שלה החוצה.
רגש קורא לדיאלוג,
ובצד השני כהורים גם אנחנו חוווים רגש.
כנות בעיני, היא לא כלפי חוץ, כנות בעיני זה לדעת מה אתה מרגיש,זה לדעת לתקשר את זה לעצמך, זה לדעת להרגיש את הרגש עצמו, לא בהכרח את הסיפור שלו, אלא את התחושה, וברגע שאנחנו מרגישים מול עצמינו אנחנו גם יכולים לתקשר את הרגש שלנו החוצה.
וכשאנחנו מתקשרים אותו, אנחנו יוצרים חיבור.
וחיבור – זה כל הסיפור.