כנות – בדרך שלי, אני מסכים גם להרגיש כאב

כמה פעמים בחיים אנחנו נמנעים לעשות דברים שאנחנו רוצים, רק בשביל לא לפגוש את הכאב שכרוך בכך?
כמה פעמים אנחנו מוותרים על החלומות שלנו, על הרצונות שלנו, רק בגלל הידיעה שההתמודדות עם הדברים תעלה בנו כאב?

ואחד הכלים של הכנות, הוא הפרדה בין פעולות לרגשות.
כלומר, האפשרות לנוע לעבר הרצונות שלנו, במקביל להסכמה לפגוש את כל הכאבים והרגשות שעולים לנו בדרך.
להחליט, למרות שכואב לי, להמשיך לצעוד בדרך הלב שלי.

ולכן אחת ההחלטות שלקחתי לפני שנה הייתה לפתוח קבוצה פתוחה בתל אביב.
מה זה אומר קבוצה פתוחה? זה אומר שלקבוצה הזו אין שום התחייבות.
שבכל יום שלישי מחדש, אין לי שום מושג כמה אנשים יגיעו הערב.
כלומר, במודע, גזרתי על עצמי בכל שבוע, בשעה שבע בערב, לגלות, בכל פעם מחדש, האם הגיעו אנשים למפגש וכמה.
למעשה, קבעתי לעצמי במודע מבחן, לכל יום שלישי, בכל שבוע.

ולמה עשיתי את זה?
כי רציתי להסכים לפגוש את הכאב הזה.
רציתי להסכים לפגוש את הכאב, שתולה את הערך שלי בכמות האנשים שיגיעו.
ובאמת, במפגשים הראשונים זה היה סיוט. מיום ראשון הייתי כואב:
יגיעו? לא יגיעו? אוהבים אותי? לא אוהבים אותי?
יש לי מה לתת? אין לי מה לתת?
ואחרי כמה מפגשים, שבחלקם הגיעו אנשים, ובחלקם הגיעו פחות (למזלי, אף פעם לא היה ריק), הכאב הלך ונחלש.
עכשיו כבר לא כאב לי מיום ראשון, אלא רק מיום שני. ואז רק מיום שלישי בבוקר. ואז רק מהצהריים. ואז רק שעה לפני שמגיעים. ואז כבר נעלם לחלוטין.
והסוד היה שנתתי לכאב הזה מקום.
הרשיתי לו להיות.

הקבוצה הזו קיימת כבר שנה.
ובכל יום שלישי מגיעים אליה אנשים.
לפעמים עשרים. לפעמים שישה.
וזה כיף לי.
וזה החלום שלי.
וזה מה שאני אוהב לעשות.
אבל בעיקר, זה שלח ריפוי, ריפוי גדול, לתלות שיצרתי בעצמי, בין כמות האנשים שבאים, לבין כמה שאני שווה. לערך שלי.
כי הערך שלי, המשמעות שלי בעולם, לא באמת תלויה בשום דבר.
כנות – בדרך שלי, אני מסכים גם להרגיש כאב.