כנות – כל צורת מחשבה היא מתנה

אתמול בערב הלכתי עם חברי שלומי לטיול כלבים בשכונה.
ובאיזה שהוא שלב בטיול, שמתי לב פתאום, שהצמיד שדריה קנתה לי ליום ההולדת, נפל לי מהיד.
שלומי ישר הציע שנחזור על עקבותינו, נחפש אותו ברחובות שטיילנו בהם,
אבל אני, כשהסתכלתי לרגע אחורה והשקפתי על כל הרחובות, זה היה נראה לי כמו לחפש מחט בערמה של שחת.
מאמץ מטורף. משהו ממש בלתי אפשרי לביצוע.
"עזוב, נוותר", אמרתי, "איפה נמצא את זה עכשיו? לא נורא, כנראה שזמנו של הצמיד הגיע לסיומו".
שלומי הסתכל עליי, נתן בי מבט מלא במוטביציה, ואמר לי: "רועי, קדימה, בוא איתי, אנחנו חוזרים על עקבותינו, אנחנו נמצא את הצמיד!".
בחוסר חשק, ועם זאת בכניעה מוחלטת, הסכמתי לחזור על עקבותינו ולחפש את הצמיד האבוד.
והנה רק הסתובבנו, ולפני שאפילו צעדנו צעד אחד, שלומי פתאום צעק: "הנה הוא!",
ובאמת, כשהורדתי את הראש למטה גיליתי שהצמיד היה מונח ממש מאחוריי, על הרצפה.