כנות – להרגיש, לשבור שרשרת של כאב

ביום חמישי האחרון נסעתי מוקדם בבוקר ברכבת לתל אביב, במשך היום היו לי כמה פגישות, וגם העברתי קבוצה בערב,
אחר כך הסתובבתי עם הרכב בתל אביב, אחר כך נסעתי לישון אצל אבא של דריה, עם דריה והילדים, ובשישי בבוקר, אחרי עוד כמה סידורים ותיאומים, התארגנו כולנו סוף סוף ונכנסנו לאוטו, לנסוע יחד צפונה, הביתה.

ואיך שאני נכנס לאוטו אני רואה, בפח הקדמי של הרכב, שקית ריקה של אחד החטיפים שמוגדרים אצלנו בבית כהכי לא בריאים.
כזה שאין בו אף מרכיב שנשמע אכיל.
כזה שכבר מזמן החלטנו שלא נכנס אלינו הביתה (דריה ואני, כחלק מהמלחמה בממתקים, החלטנו בשנים האחרונות לשמור על בית בריא, ושבחוץ יעשו מה שבא להם).

"מי אכל את זה??" שאלתי מייד, בקול טיפה תוקפני.
"זה אמא קנתה לנו", אורי ענה ראשון, אולי קצת מתגונן, "היא קנתה לנו חטיף לדרך, לנסיעה לסבא", המשיך להסביר.
"רגע, וזה שאמא קונה את זה, זה אומר שאתה צריך להכניס את הרעל הזה לגוף שלך??" שאלתי בתוכחה,
"טוב תירגע נשמה", דריה כבר התערבה עכשיו, "ילדים, ממתקים, נסיעה, אתה יודע".
"אבל בדיוק בשביל זה החלטנו לא לקנות את הדברים האלו, לא? וזה שאת שוברת לי המילה, זה כבר סיפור אחר", המשכתי, והסתובבתי,
"אבל קודם בא לי להסביר לאורי, שהגוף שלו זה מקדש, ושכדאי שהוא יבדוק טוב טוב מה הוא מכניס לשם", המשכתי להגיד מילים שהיו נשמעות יפות וחכמות, אבל בנימה ובקול שהיו נשמעים שיפוטיים' ביקורתיים' ולא נעימים לכל אוזן,
כשלאורך כל הזמן הזה אני מרגיש איך בכל הגוף שלי רצים זרמים של כעס ועצבים.
"על מה אתה כל כך כועס?" שמעתי את הקול בתוך ראשי, "תירגע, הם רק קנו ממתק לדרך",
ודריה בינתיים אמרה, בעודה מניחה את כף ידה על כף ידי: "רועי, זו רק שקית אחת של…",
"של מה?!" עניתי שוב בטון כועס, "של רעל? שברת הסכם בינינו",
ומאחור במראה ראיתי את אורי מתחיל להתכווץ: "קשה לי לא לאכול ממתקים" הוא אמר,
ואיימי פתאום התחילה לבכות: "אני לא רוצה לאכול רעל יותר",
ודריה לאט לאט הרימה את היד שלה חזרה מהיד שלי…

ואני, כשראיתי פתאום איך שיניתי את כל האנרגיה באוטו, איך חלחל לאוטו כל הכעס שהבאתי,
פשוט השתתקתי לי, והתחלתי להלקות את עצמי.
בינתיים דריה אמרה לאורי, שברור וטבעי שהוא אוכל ממתקים, כי הוא ילד, ושזה בסדר גם לקנות אותם בחוץ מדי פעם כשמתחשק,
ו"אבא בעצמו רק לפני שבוע עשה סרטון שהכי חשוב זה האנרגיה שמכניסים לגוף, ולא המזון עצמו",
ולאיימי אמרה, שזה לא באמת רעל, והכל זה עניין של מינונים, ונכון שחשוב לאכול בריא, אבל גם דברים שמשמחים את הנפש חשובים לפעמים.
ובזמן שהיא מרגיעה כך את כולם, אני מנסה להבין מאיפה הגיע כל הכעס הזה, ומה קרה פה.
ואחרי שהיא מסיימת, דריה מחזירה את היד שלה על היד שלי, ומזכירה לי: "זה הקטע שלך עם מעברים, ממי. אתה יודע איך אתה, וגם היו לך עכשיו יומיים של הרבה הסתובבויות", היא מציינת.

וזה נכון.
אני לא יודע אם זה קשור לדיסלקציה שלי, או למשהו אחר במבנה החשיבה שלי,
או אולי לחלקים מהילדות שלי בבית הוריי, בהם מעברים כאלו של יציאה וכניסה, היו מלווים במריבות,
אבל עד היום, מעברים בין יום ללילה, בין להיות בחוץ ללהיכנס הביתה, לצאת ולהיכנס מהאוטו,
יוצרים אצלי רגשות לא נעימים בתוך הגוף.

ואני הרבה פעמים שוכח לתת לזה מקום בתוכי.
וברגע שאני שוכח, שכך זה אצלי, אז כל דבר קטן שקורה בזמן המעבר, יוצר אצלי טריגר.
פתאום כל עכבר נהיה פיל, הכעס והתסכול יכולים להגיע בשנייה,
ואני רק מחפש אירוע או סיפור, בשביל לשחרר דרכו את כל מה שקורה אצלי בפנים.

וזה לא שהבריאות לא באמת חשובה לי, אבל במקום להגיד משפט נעים / מחבק / מקבל, כעסתי.
אולי אמרתי מילים יפות, אבל האנרגיה שיצאה החוצה יצרה כיווץ.
והאנרגיה הזו, אנרגיה של כאב שלא קיבל מקום אצלי, וחיפש לצאת החוצה,
יצאה בסוף מול אנשים שאני הכי אוהב.
ובנושא שיכול לייצר עכשיו כאב, מול מי שמולי.
בדיוק כמו שאני סוחב עכשיו כאב שאבא שלי נשא איתו, ברגעים האלו.

אז החזקתי את היד של דריה חזק, והרשיתי לעצמי להרגיש את כל הכאב.
את כל הפעמים שההורים שלי רבו בזמן מעברים.
את כל הפעמים שרבו איתי במצבים האלו.
את הקושי שלי כדיסלקט להתמודד עם השינויים הללו: שינויי תאורה, סאונד, מקום.

ורק אחרי שנתתי לכל זה מקום, הסתובבתי אחורה לאורי ולאיימי,
והסברתי את עצמי. עם דמעות בעיניים הסברתי.
שזה לא קשור, לא לממתקים ולא לרעלים, ובטח לא לזה שהם אכלו חטיף אתמול.
שזה קשור לקושי שלי בסיטואציות כאלו.
ושהממתק היה רק סיבה בשבילי.
"נכון", אמרתי, "זה לא בריא, אבל גם לא בריא להרגיש אשמה על משהו שאוכלים, ובטח לא לקבל אנרגיה כזו מהורה".

זיהוי של מצבים שקשה לנו בהם: מעברים, אירועים משפחתיים, התמודדות עם זמנים, או כל דבר שאנחנו יודעים מראש שיש לנו קושי איתו,
היכולת שלנו לתת מקום לכאב הזה, לכעס הזה,
יכולים לעזור לנו לא לשזור את הרגשות האלו שעלו בנו,
בסיטואציות הספציפיות שקורות מולנו עכשיו.
כי אותן סיטואציות יכולות עם השנים, להפוך להיות הקושי של הילדים שלנו,
המקומות הרגישים שלהם, שהם יסחבו שנים קדימה, ככאב תלוי זמן או מקום.
אם ניתן מקום לרגש שלנו, אולי נצליח לשבור את השרשרת הזו,
ונפסיק לשזור את הכאבים מפעם, במה שקורה עכשיו.
אולי אם אבא שלי היה נותן מקום לכאב שלו במעברים, לי לא היה היום קושי וכאב במעברים. וזו רק דוגמא.

כנות – להרגיש, לשבור שרשרת של כאב