הרבה שנים ניסיתי לשנות את המציאות שלי. לא קיבלתי את הדברים שקורים לי. קטנים וגדולים כאחד.
ואחד השינויים הכי גדולים שעברתי בשנים האחרונות,
זה העובדה שהתחלתי להסתכל על המציאות שלי, כעל מענה לכל הצרכים הרגשיים שלי.
להבין, שהדברים שקורים במציאות שלי, זו הכנות הכי עמוקה שלי.
ואני אסביר:
אני יכול להגיד שאני רוצה שחשבון הבנק שלי יהיה בפלוס. אבל אם הוא במינוס, כנראה שמינוס הוא המענה לצרכים העמוקים שלי: אולי זה שחזור מהעבר, אולי זה צורך להיות תלותי במישהו, אבל בכל מקרה יש סיבה שאני במינוס.
אני יכול להגיד שאני רוצה להיות בזוגיות עם מישהי משוחררת זורמת ובלי חרדות, אבל אם במציאות יש לי בת זוג סגורה תקועה וחרדתית, כנראה שזה בדיוק המענה לצרכים הכי עמוקים שלי: פחדים שיש לי מתנועה ומחופש, צורך לבנות זוגיות כמו שאני מכיר מהילדות.
וכך גם ההורות שלי, הקשר שלי עם הילדים שלי, עם חברים ומשפחה,
וגם דברים קטנים יותר, שקורים לי במהלך היום יום: כמו מפתח שהלך לאיבוד, דוד שהתפוצץ, חבר שפתאום חזר מחו"ל, כל הדברים האלו הם בעצם מענה רגשי לצורך שלי.
ולכן כשאני מנסה להבין את עצמי, או אנשים שאני עובד איתם,
כשאנחנו מנסים למצוא את הכנות הכי עמוקה שלהם, את הצרכים הכי עמוקים שלהם, הדרך הכי טובה להתחיל, בעיניי, זה פשוט להסתכל על המציאות שלי. שלהם. שלנו.
וההבנה הזו, היא לא סוף הדרך.
יש עוד מה להעמיק, לחקור, לגלות, להבין, לפרוק, לקבל, לתת מקום.
אבל עצם ההבנה הזו, שהמציאות זו המפה הכי עמוקה של הצרכים שלנו,
זו בהחלט התחלה טובה למסע הזה.
כנות – מסע פנימה.