כנות – את מי את אוהבת יותר

כמו שכבר סיפרתי כאן בעבר, יש ימים בשבוע בהם אני עובדת במשרד עד מאוחר, ויש ימים אחרים בהם אני סוגרת את המשרד מוקדם, ולוקחת את הילדים מבית הספר ומהגן.
ובאחד מהימים שאני לוקחת את הילדים, השעות שלהם לא חופפות, אז יוצא שאני מקפיצה את אורי (10) הביתה, חוזרת למשרד לשעתיים ושוב חוזרת הביתה ב- 4.
ובשבוע שעבר, קבעתי ביום הזה פגישה טלפונית, לשעה 2 וחצי בצהריים,
אבל כשנכנסתי הביתה עם אורי, זה היה נראה לי פתאום טיפשי לנסוע עד למשרד רק בשביל שיחת טלפון.
הרגשתי שאני כאילו בורחת ממנו, מחפשת מקום בו הוא לא נמצא "להפריע לי",
אז לפני שיצאתי מהבית, עצרתי והחלטתי רגע לדבר איתו על זה.
סיפרתי לו שיש לי פגישה טלפונית חשובה, ושאני שוקלת לקיים אותה בחדר העבודה, עם דלת סגורה,
ושזה אומר שבזמן הזה, שעה שלמה, הוא צריך להתנהג כאילו אני לא בבית, סבבה?

"אבל את כן בבית", חייך אליי הממזר הקטן,
ובתגובה סיפרתי לו על התקופה בה אני הייתי ילדה, בכיתות א' ו- ב',
ואבא שלי היה עובד באחד החדרים בבית.
ובכל יום, כשחזרתי הביתה, הוא היה פותח לי את הדלת,
מראה לי את צלחת האוכל שחיכתה לי על השולחן, ואומר: "אני חוזר לחדר. את זוכרת את הנוהל".
ואני מצידי ידעתי, שמותר לי להיכנס למשרד של אבא ב- 3 מקרים בלבד:
אם תהיה שריפה,
אם תבוא מפלצת,
או אם יבוא גנב.
למזלי, אף אחד משלושתם לא קרה מעולם, ולכן לא נכנסתי אליו לחדר,
אבל הזיכרון הזה, של אבא עובד, שנמצא לידי אבל לא באמת, ושלא מפריעים עד שאמא חוזרת, זכור לי היטב עד היום.

אורי שלי המתוק הקשיב לסיפור, חייך במקומות הנכונים, עשה פרצוף מבוהל באחרים,
ולבסוף קבע בחיוך גדול: "אבל אמא, אני כבר יודע שאין מפלצות!".
"נכון", חייכתי בחזרה, "ולכן בגילך המופלג אנחנו יכולים לסכם סיכום שמתאים לגיל שלך. מה דעתך?".
"מה, נגיד שאני יכול להיכנס אליך רק אם אני איפול במדרגות ויירד לי דם?"
"כן" אמרתי לו, "זו סיבה טובה מאד להיכנס. וגם אם מישהו יבוא למשל, ולא תדע אם לפתוח לו את הדלת או לא. סבבה?"
וחשבתי שבכך סיימנו, אבל אורי רצה להמשיך ולהעמיק:
"ואם נגיד אני לא איפול עם דם והכל, אלא סתם אכנס עם האצבע הקטנה בדלת?"
"אז תלוי כמה יכאב לך", עניתי. "אם אתה חייב לצעוק או לא. זה המדד לדעתי".
"ואם אני ארצה לאכול משהו ולא אדע אם מותר לי לפתוח, או שזה לאורחים?"
"אז תתאפק עם זה עד 3 וחצי", עניתי, כבר קצת חסרת סבלנות,
כי זמן הפגישה שקבעתי התקרב לו, ועוד לא התחלתי להתארגן.
"ואם יבוא אליי חבר ויקרא לי לגינה? ואם תיתפס לי האצבע במגירה? ואם יישבר לי משהו וזה ייעשה רעש?"
הוא המשיך להעלות תרחישים שאולי יקרו,
ואני, שגם כך עלתה בי חוסר נוחות מול כל התרחישים האלו,
המשכתי וחיפשתי את התשובה הנכונה לכל מקרה.
ופתאום בזמן שאנחנו ככה מדרגים ביחד,
מתי זה נחשב "בסדר", לקרוא לי באמצע הפגישה, ומתי לא,
אני מוצאת את עצמי עומדת שם ומסתכלת עליו, ובום.
האסימון נופל:
הילד בודק מתי הוא יותר חשוב לי מהפגישה, ומתי פחות!
הוא ממש מדרג את עצמו, מול הדלת הסגורה!

וברגע שהבנתי את זה, גם עלתה בי פתאום דריה בת ה- 7.
דריה הקטנה, שידעה שיש 3 מקרים בלבד בהם מותר לה לפתוח את הדלת הגבוהה.
דריה שגדלה בשנות ה- 80, ולא בשנת 2016, ולכן שאלה הרבה פחות שאלות,
וקיבלה הרבה יותר את הכללים,
הרבה יותר מאורי שלי, שבודק וחוקר ומודד את מידותיו מול המצופה ממנו.
ופתאום כל כך הערכתי אותו על הבדיקה הזו!
ועל השאלות, ועל הדיוק העצמי.
ופתאום גם הרגשתי בכל הגוף, עד כמה הוא מיותר בעצם, השיח הזה בינינו.
שיח בו אני לוקחת את התפקיד של אבא שלי, אי שם בשנת 1985,
ואורי שלי, מבלי שיבקש, נאלץ לגלם את התפקיד שלי.

ואז, לראשונה, גם הבנתי, שזה לא באמת כל כך אכפת לי.
שאני לא באמת משווה, בין אורי לבין הפגישה.
שאם הוא יזדקק לי, אז ברור שברגע האמת אני לא אעמוד ואבדוק אם הוא עמד בכללים שקבענו, או לא …
אני פשוט אנתק את השיחה וארוץ אליו.
כי זו אני האמיתית מבפנים,
ולא הרעיון שהיה לי, על "איך זה לעבוד בבית כשהילדים נמצאים".
ופתאום הבנתי למה השיח על פצע, עם דם או בלי, כל כך מכווץ אותי:
כי בעיניי, הזדקקות לאמא, זה לא רק פצע, שריפה או מפלצת.
הזדקקות בעיניי היא כל רגע בו פשוט רוצים את אמא.
בלי "סיבה".
וכמו שאני תמיד עונה להם לטלפון, בכל פגישה ומול כל אדם (אולי חוץ משופטים, בעצם),
כך גם עכשיו, כשאני בבית.
דלתי – בעצם – תמיד פתוחה.
וכשהבנתי את זה, והבנתי שמי שהכי חשוב לי בכל הסיפור פה,
זה אורי שלי, ולא הפגישה או "איך זה ייראה",
הצלחתי להביא את הנחת היסוד הזו לתוך השיח בינינו.
וברגע שהיה ברור לשנינו, שהאהבה שלי אליו היא ללא תנאי, ושהוא לא בתחרות מול שום דלת, אז פתאום יכולתי לבקש את הבקשה שלי ממנו, ממקום אחר לגמרי:
לא ממקום של "אתה מפריע לי, ובוא נסדר אותך לצרכיי",
אלא ממקום של "לי ולך, כצוות מאוחד, יש איזה עניין: קבענו פגישה טלפונית, ואנחנו רגע צריכים לראות איך הכי נכון לסדר אותה, שתתאים לנו".

וברגע אחד, הפכנו מילד שהנוכחות שלו "מפריעה", ואמא שמנסה "לנהל את זה",
לשתי נשמות, באותו גובה, שפשוט רואות אחת את הצורך של השנייה.
אני אמרתי לו שמצידי הוא יכול להיכנס גם 6 פעמים, אם הוא ירגיש שהוא חייב;
והוא אמר שחשוב לו שתהיה לי פגישה טובה, אז הוא יחשוב פעמיים אם להיכנס.
הוא קיבל בטחון, וידע שצרכיו יקבלו מענה;
ואני קיבלתי בטחון לנהל פגישה, מבלי שאחשוש שהדלת תיפתח.

ואחרי שעה ויותר, כשיצאתי סוף סוף מהחדר והלכתי אליו,
נעמדתי מאחורי כסא המחשב שלו, ושאלתי את גבו: "נו, איך היה?"
הוא הסתובב בהפתעה גמורה:
"יו! אמא! איזה קטע! בכלל שכחתי שאת בבית!"
ואז התרומם, כיבה את המחשב ואמר:
"נו, איך היה? טוב, בואי דברי איתי במטבח, אני מת מרעב".