השבוע הגיע אליי למשרד גבר בן 60.
בעלים של חברה שמייבאת מוצרים מסין ומוכרת אותם בארץ.
ואחרי כמה דקות שדברנו על העסק שלו והוא הסביר לי קצת איך זה עובד,
הוא אמר לי: "אני יכול לדבר איתך על משהו, אישי?"
"ברור", עניתי.
"והשיחות בינינו חסויות, נכון?"
"כמובן".
==============
ואז הוא המשיך:
"כל דבר שאני עושה, יש לי בראש קול שמבקר אותי. שמראה לי איפה אני לא בסדר. זה ממש בהכל, אני כבר ממש יוצא מדעתי, כל הזמן אצלי בראש אני לא בסדר.
למשל, היה אצלי בעל חנות השבוע, ואמר לי, על איזה מוצר חדש שהבאתי מסין: "מה זה המוצר הזה? לא נראה לי שזה יעבוד".
וכל הלילה, אבל כל הלילה אח"כ, הלקיתי את עצמי:
שאני טיפש, שאני לא יודע לבחור טוב מוצרים, שאני אידיוט, שאני אפס, וככה חוזר חלילה,
בשלב מסויים אשתי כבר צעקה עליי: "די, מה יש לך??? זו רק הדעה שלו, שלו! 5 לקוחות לפני כן אמרו לך שזה מוצר גאוני!"
ואני אפילו לא זכרתי שהם אמרו לי את זה, רק את מה שהוא אמר לי בבוקר זכרתי".
והמשיך:
"ומילא אם זה היה רק בעבודה, אני גם חושב שאני בעל גרוע, אבא גרוע, סבא גרוע, חתן גרוע.
תמיד, לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה התוצאה, תמיד אני מסדר לי את הסיפור בצורה כזאת שאני יוצא גרוע ממנו".
"תגיד" אמרתי לו, "מישהו דיבר אליך ככה בחיים, בילדות אולי?"
"ברור", ענה לי,
"כך בדיוק ההורים שלי ז״ל דיברו אליי כל החיים. כל דבר שעשיתי, ציונים, עבודות, הצלחות, בהכל, תמיד הייתי לא בסדר, תמיד הם מצאו איפה אני לא טוב, או אפשר אחרת".
"ותגיד לי", אמרתי לו, "זה שאתה יודע, שזה הקול של ההורים שלך, שרק ממשיך לדבר בתוכך. זה לא עוזר לך? לעבוד מול הקול הזה?"
"לא", הוא ענה, "אני חושב, שזה קשור לזה שהם תמיד דיברו מולי בקול אחד, ותמיד היה ברור שאבא ואמא צודקים, ואף לא טועים. אתה יודע, הם בחיים לא ביקשו ממני סליחה. תמיד זה היה "אבא ואמא תמיד צודקים", בקול אחד,
ואני נשארתי ככה, במקום כזה, שלא חושב שהקול הזה יכול לטעות. הקול הזה תמיד צודק בעיניי, ככה חונכתי ככה תכנתו אותי",
אמר ודמעות התחילו לזלוג מעיניו.
================
"ואתה עדיין צריך לדעת שהם תמיד צודקים?" שאלתי אותו,
והוא ענה: "אני חושב שזה נותן לי ביטחון, לדעת שהם תמיד צדקו. כי אם הם טעו, אז זה מערער את כל מה שאני יודע על העולם הזה".
"אז בעצם בזה שאתה מעליב את עצמך ויורד עליך, זה נותן לך ביטחון, כי אז אבא ואמא תמיד צודקים, והעולם נשאר כמו שאתה מכיר אותו?"
"לגמרי" הוא אמר, "אשכרה, לא חשבתי על זה!" וחייך "אני נותן לעצמי ביטחון בזה שאני יורד על עצמי!"
"בדיוק" השבתי.
"אני יורד על עצמי בשבילי", אמר וצחק, "אני לא יודע למה אבל מה שאמרתי עכשיו עושה לי נעים בכל הגוף".
"אני יודע למה", עניתי לו, "כי זה שאתה רואה בזה שאתה יורד על עצמך משהו טוב, זו ההתחלה, לראות כמה טוב יש בך. צעד אחרי צעד".
המשכנו עוד קצת לדבר על שיווק וקבענו לשבוע הבא.
===============
ואחרי שהוא יצא מהמשרד חשבתי הרבה על עצמי.
ועל הילדים שלי.
ועל ה"הסכם" הזה שיש לפעמים ביני לבין דריה,
שאם מישהו רואה את הצד השני עושה ״טעות״ מול הילדים,
אז להשתדל לא להעיר לו לפני הילדים, אלא אחרי זה, בארבע עיניים.
כדי שהילדים לא יחשבו שאבא ואמא טועים, שיקבלו ביטחון, שאבא ואמא יודעים מה הם עושים או אומרים.
ופתאום הבנתי כמה זה חשוב, כמה חשוב שהילדים שלנו דווקא יראו שאנחנו טועים, שאנחנו אנושיים,
שכל מה שאנחנו אומרים להם זה בערבון מוגבל,
כי אנחנו סך הכל בני אדם.
שאנחנו לא מדברים בקול אחד, שלכל אחד מאיתנו יש את הדעה שלו.
ואולי ככה שהם יהיו גדולים,
והם ימשיכו לשמוע אותנו כעוד קול פנימי שיש בהם,
הם יזכרו שהקול הזה הוא רק דעה. הוא לא חזות הכל. הוא לא האמת. ויידעו, שיש סיכוי שהקול הזה טועה.
ושמה שחשוב, זה לא רק הקולות שמדברים בתוך הראש,
אלא גם מה שמרגישים בתוך הלב.

כנות – כי הקולות בראש, הם רק דעות.
http://www.kanot.web-owl.co.il/

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *