כנות – כל רגע זו הזדמנות חדשה

את הכלבה שלנו ג׳ני, מישהו הניח לי מחוץ לבית, כשהיא הייתה בת 3 חודשים,
כנראה שזו הייתה הדרך שלו להיפטר ממנה: הוא בנה על זה שמי שגר בבית הזה יהיה אדם עם אהבה לכלבים ויאמץ אותה, והוא צדק.

וכבר ברגע הראשון, התאהבנו בה כולנו: כלבה מעורבת עם לברדור, פרוותית לבנה ונעימה.
רק מה שלא ידענו היה, שגורי כלבים מהסוג שלה, אוכלים, או יותר נכון לועסים, את הכל:
כיסאות, ספות, שולחנות והכי הרבה ועד הסוף המר שלהם – הם אוהבים ללעוס נעליים.
ואחרי שאיבדנו כמה עשרות זוגות נעליים: שלנו, של הילדים, ואפילו של החברים שלהם,
החלטנו שג'ני לא עולה יותר לקומה העליונה, וששם, בקומה הזו, נניח את כל מה שחשוב לנו.
ובאמת מאותו רגע, בכל פעם שג'ני רצתה לעלות לקומה למעלה, כעסנו עליה, הורדנו אותה למטה, צעקנו עליה (כן, היום אני יודע שיש דרכים אחרות) וכשכל אלו לא עזרו לנו, התקנו שער מעץ, שחסם את המדרגות, כדי שהיא לא תוכל לעלות יותר למעלה.
ובינתיים חלפו להן 6 שנים, ג'ני כבר לא גורה, היא לא לועסת רהיטים וגם לא נעליים, השער מזמן כבר נשבר והוסר,
אבל דבר אחד כן נשאר: ג'ני לא מוכנה לעלות לקומה למעלה.
לא משנה כמה ניסינו, קראנו לה למעלה, אפילו פעם אחת ניסיתי לקחת אותה בכוח, רציתי לקלח אותה באמבטיה למעלה, אבל היא ממש בכתה והתנגדה ובסוף עזבתי אותה.
מבחינתה – זה כבר חוק פנימי: אסור לה להיות למעלה.