אם היו שואלים אותי עד היום, אם אני יודעת מה זה התקפי זעם של ילדים, בלי לחשוב פעמיים הייתי עונה שלא.
***
כלומר ברור שאני יודעת מה זה, קראתי על זה ושמעתי על זה,
אבל אצלי בבית, התקף זעם אמיתי' כזה שהילד נשכב בו על הרצפה בקניון וצורח עד שהמאבטח מגיע ולוקח אותו?
כזה לא היה לי.
***
אבל היום בערב איימי שלי, בת שלוש וחודש, החליטה שהיא רוצה לתת לי טעימה מהמתוק המתוק הזה, ועכשיו אני כבר יודעת.
***
הכל התחיל כשרועי בעלי היקר יצא לבלות והשאיר אותי ואת שלושת ילדינו הנפלאים לאכול ביחד ארוחת ערב ולעלות לישון.
בהתחלה הערב התנהל רגיל, כולם סידרו את הסלון ביחד, הכנתי ארוחת ערב טעימה ואפילו בזמן הארוחה שיחקנו "רביעיות" חדשות שקניתי היום. .
אח"כ הגדולים הורידו את הכלים ועלו להתקלח,
ואיימי מצידה נשארה לידי וביקשה שאכין לה שוקו.
ואז שוב, ושוב.
וכעקרון איימי יודעת שאני לא אוהבת להכין לה שוקו, בטח לא בלילה,
אבל קלטתי שהיא מאד עייפה וממש ממש בא לה,
אז זרמתי והלכתי לחמם מים בקומקום.
ובזמן זה היא נעמדה לידי והמשיכה להגיד במונוטוניות: "שוקו" "שוקו" "שוקו".
הסברתי לה שהמים מתחממים ושתמתין רגע, אבל היא המשיכה בשלה,
וכבר אז התחלתי להרגיש שמגרד לי בקצוות, ושזה לא נעים לי,
אבל לא רציתי עכשיו לפצוח בסדרת חינוך, וממש התחשק לי לסיים את ההשכבות וללכת לעבוד, אז לא אמרתי כלום.
***
וכשהמים רתחו הרמתי מהר מתוך קופסת השוקולית כפית גדושה באבקה, וקירבתי אותה לבקבוק.
בזמן הזה איימי המשיכה להגיד "שוקו" "שוקו",
והתנועה היותר מדיי מהירה ובכלל לא מדוייקת שלי, גרמה לכך שהכפית נתקעה בפיית הבקבוק, במקום להכנס אליה, וכל תכולתה נשפכה על הרצפה.
***
ובשנייה שזה קרה, וענני השוקולית השחומים התחילו להתעופף לכיוון הרצפה הנקייה שלי,
קלטתי שזו לא הבעיה העיקרית שלי.
שמה שעומד לעשות לי באמת בלאגן גדול במטבח זה דווקא הרגל הקטנה של איימי,
שבשעה שהשוקולית נפלה, התעוררה משרעפיה המנומנמים,
וזיהתה פוטנציאל למשחק.
קלטתי שאיימי מתחילה לכוון את כף רגלה הקטנה והענוגה היישר לטבילה בתוך עננת השוקולית,
הבנתי ששניה אחרי שהיא תסיים, היא תגרור אחריה אבקה שחומה ודביקה לכל מקום,
ולכן יריתי לעברה מייד:
"איימי לא. אל תחשבי על זה אפילו".
אבל היא מצדה, רק הייתה צריכה לשמוע את ה"לא",
בשביל שיקפוץ בה ה"כן דווקא",
ובתוך רבע שנייה נוספת היא הניחה גם הניחה,
בעוצמה ובהחלטיות, את כף רגלה הקטנה בתוך האבקה השחומה,
ואפילו התחילה לסובב אותה טוב טוב בפנים.
***
ואז הרגשתי איך עולה בי הכעס.
למה?? למה לעשות דווקא?? התמרמרתי בלב, בהתחלה,
ואחר כך בקול,
כששאלתי אותה במבט מאוכזב: "אבל למה איימי, למה???".
התכופפתי לנקות את הרצפה ואת כף רגלה הקטנה משוקו מרוח, ואיימי מצידה, בזמן הזה, פשוט התחילה לבכות.
אבל מה זה לבכות? לבכות כמו שרק ילד קטן ועייף יכול לבכות,
כמו שרק מי שאין לו מה להפסיד יכול.
היא בכתה וצרחה גם בשעה שהאחים שלה ניסו לפייס אותה,
היא בכתה וצרחה גם בשעה שאני ניסיתי להסביר את עצמי,
היא בכתה וצרחה גם כשניסיתי להתקרב אליה,
היא פשוט בכתה וצרחה, בכתה וצעקה,
עוד ועוד ועוד,
וכלום לא עזר.
***
הפנים שלה נהיו אדומות,
היא הזיעה,
היא כעסה,
היא רתחה,
עיניה רשפו גיצים,
הקול שלה הפך לצרוד,
והיא פשוט לא הפסיקה לצרוח.
"אהההההההההההההההה!!"
"אהההההההההההההההה!!!!"
"אהההההההההההההההה!!!!!!"
עמדה וצעקה עליי.
***
ואחרי מספר דקות של סשן שכזה,
בו היה ברור לכולם שהילדה נכנסה לעין הסערה ולא מוצאת את הדלת החוצה,
הצלחתי לאסוף אותה בזרועותיי ולהרים אותה במעלה המדרגות,
בעודה עדיין בוכה ומנסה להשתחרר ממני.
וגם כשהשכבתי אותה במיטתה,
היא פשוט שכבה שם ובכתה,
צועקת לתוך הכרית,
לא מוכנה לשוחח עם איש,
לא מוכנה לקחת הפסקות,
לא מוכנה נקודה.
ובשלב מסויים הבנתי שאין לי איך להפסיק את מה שקורה,
שום כלי לא עוזר לי,
ואני יכולה רק להכיל את זה,
להכיל אותה,
ולקבל.
לקבל שזה מה שקורה עכשיו.
***
אז נשכבתי לידה בעודה בוכה ובוכה,
וליטפתי את גבה המתעלם ממני.
שוב ושוב ושוב,
לחשתי לה שאני אוהבת אותה,
ושאני פה,
ושהכל בסדר.
ובשלב מסויים,
מתוך ערפילי זיעה ונזלת,
היא הפסיקה פתאום לבכות,
ומלמלה לתוך הכרית,
שהיא רוצה לשתות את השוקו שלה.
***
הו כמה שמחתי פתאום שהיא רוצה לשתות שוקו!
ואחרי שהיא סיימה את הבקבוק,
ונרגעה סוף סוף,
היא נשכבה על גבה, עצמה את עיניה,
ואני עדיין ליטפתי אותה.
הרגשתי איך היא ממלאה את ריאותיה באוויר נקי,
מרגיעה את ליבה,
שואבת כח בחזרה,
ואחרי דקה נוספת שקטה שכזו,
היא הסתובבה אליי, וליטפה את פניי.
רווח לי ממש באותו רגע,
והרגשתי שזהו, שהיא חזרה, אליי ולעצמה.
וממש לפני שנרדמה שאלתי אותה, האם היא עדיין כועסת?
והיא הנידה בראשה מצד לצד, וחייכה אליי חצי חיוך מותש, כמו מאשרת לי שכבר לא. שהכל בסדר.
חייכתי בחזרה נישקתי אותה ואמרתי לה שאני שמחה,
שזה בסדר להתרגז לפעמים,
והעיקר שהיא נרגעה,
איחלתי לה לילה טוב והמשכתי ללטפה,
ואז, כשכבר הייתי בטוחה שהיא נרדמה,
היא פקחה לפתע זוג עיניים גדולות,
חייכה אליי חיוך גדול ואמרה לי:
"אמא, אני כל היום אוהבת לדרוך על שוקו. זה כיף".
***
אז דגדגתי אותה שוב ושוב עד שהיא הבטיחה לא לדרוך יותר בתוך שוקו,
ועכשיו היא סוף סוף ישנה,
ואני שותה שוקו.
אבל בלי לדרוך.
מקסים מקסים מקסים !