קח פסק זמן

ובעוד המילים והמחשבות האלו רצות לי בראש, אני קולט מה קורה לי בגוף:

איך אני מתכווץ. איך הגוף שלי לאט לאט הולך ומתכנס בתוך עצמו.

והמחשבות האלו לא הפסיקו להציק לי, עד שנרדמתי, ואפילו גם בבוקר למחרת.

וכל הזמן רק שאלתי את עצמי:

למה? למה אני מעליב את עצמי? למה אני מקטין את עצמי? מה זה בעצם נותן לי? איפה אני מקבל מזה ערך?

ולקראת הערב – הגיעה התשובה.

אחרי ארבעה ימים בהם פגשתי עשרות אנשים, שלימדתי, שעניתי על שאלות, שאהבתי, שראיתי, שהקשבתי, שהסברתי, ששיתפתי, הגוף שלי התעייף.

הייתי זקוק להתכנסות. לזמן עם עצמי. ליום יומיים של התבודדות.

אבל בגלל שהמערכת שלי לא מרשה לי לנוח, לא מרשה לי להתכנס (כי הנה, כבר ביום ראשון בבוקר, אחרי שהסמינר נגמר מאוחר במוצ"ש, קבעתי לעצמי יום עבודה מלא עם פגישות רצופות),

אז המערכת החכמה שלי ניסתה לעזור לגוף שלי להתכנס. להתבודד.

והיא עשתה את זה בדרך היחידה שהיא מכירה, בדרך היחידה שהיא לגיטימית ומוכרת עבורה: דרך מחשבות מקטינות. דרך ביקורת.

וזה באמת עבד, זה באמת כינס את הגוף שלי בתוך עצמו.

אבל למחשבות המקטינות ולביקורת העצמית יש גם השפעות שליליות:

הן פוגעות בביטחון העצמי שלנו, והרבה פעמים עוצרות לנו את התנועה ומורידות את המוטיבציה שלנו.

הרבה פעמים אנחנו משתמשים במיינד שלנו, במחשבות מקטינות, בביקורת עצמית, על מנת להביא את הגוף שלנו לכל מיני מצבים של התכנסות, של מנוחה, של לקיחת פסק זמן.

היכולת לראות את זה, להבין את זה, ומכאן לתת לנו את הדברים שהגוף שלנו צריך, יכולה לחסוך למערכת שלנו את הצורך להשתמש במחשבות מקטינות ובביקורת עצמית, שאולי מצליחות להביא את הגוף למקום הנכון, אבל יוצרות לא פעם נזק גדול בדימוי העצמי שלנו.

אם אנחנו זקוקים למנוחה והתכנסות, בואו נאפשר ונרשה זאת לעצמנו, אין צורך שנפגע בעצמנו בשביל זה.