אני איש רגיש, וכאיש רגיש, אני רגיש לרעשים, רגיש לריחות, רגיש לתאורות, רגיש למגע.
וכהורה, בהרבה מקרים הרגישות שלי נפגשת עם החיים החופשיים של הילדים שלי:
כשהם משתוללים ומשמיעים את קולם, כשהם אוכלים, לדוגמא חטיפים, והריחות של זה מוציאים אותי מדעתי, כשהם אוכלים ברעש, שותים ברעש, שומעים שירים שהסאונד שלהם משגע אותי, והרשימה עוד ארוכה.
ובחופשה המשפחתית בה אני נמצא עם המשפחה שלי, עם הילדים שלי, 24/7, המפגש הזה רק הולך ומתעצם,
ולכן הכנתי מדריך קצר להורה הרגיש, בזמן חופשה, וגם באופן כללי.
לתקשר.
דבר ראשון, ואני חושב שזה חוזר על עצמו בכל המדריכים שלי, זה קודם כל לתקשר את זה. להגיד: אני אדם רגיש, להסביר מה זה אומר. החשיבות של ההסברים והכנות הזו מול הילדים חשובה מאוד, בעיקר בגלל שאם אנחנו לא מסבירים להם את מה שעובר עלינו, בכנות, הם עלולים לחשוב שמשהו אצלם לא בסדר. שזה לא בסדר לשיר בקול או לצחוק בקול או להשתולל או לשמוע שירים מסויימים. כן, גם אם בעינינו המוזיקה שלהם לא מספיק איכותית, זה לא אומר שאנחנו צודקים, גם ההורים שלנו חשבו את זה על המוזיקה שלנו.
ולכן להסביר, להגיד, לתקשר בכנות, כבר פותר את רוב הדברים, ובעיקר לא יוצר אצל הילד פרשנות, שכמו שהוא זה לא מספיק טוב.
לתרגל להרגיש.
הדבר השני שהוא לא פשוט, אבל חשוב מאוד בעיניי, זה ללמוד להתמודד עם התחושות שיש לנו בגוף בזמן שהדברים קורים, וללמוד להכיל אותן. כן, זה זמן מצויין ממש להתאמן על להכיל ולהרגיש רגשות, בזמן שהילד שלנו אוכל ביסלי, והרעש והריח מוציאים אותנו מדעתנו. זה זמן מצויין לתרגל, להסכים להרגיש, לראות מה קורה לנו בגוף בזמן הזה, ללמוד לנשום לזה. זה לא פשוט, וזה כמו לתרגל כל דבר אחר, בהתחלה קצת וכל פעם קצת יותר, וברגע שאתם מרגישים שאתם לא יכולים יותר, אפשר להגיד: מתוקי, אבא מאוד רגיש לרעשים ולריח של הביסלי, אכפת לך לאכול את זה קצת יותר רחוק ממני, תודה אהוב.
לתת מקום למה שצף.
הדבר השלישי, זה לבדוק מה יש שם מתחת לרגישות הזו, לבדוק על מה זה יושב, מבחינתי הזמן שבו אחד מהילדים שלי מפעיל את הרגישות שלי זה זמן חקירה: חקירה לראות על מה זה יושב, מה נמצא שם מתחת, איזה זכרונות, איזה רגשות, איזה תחושות. כשאני לא משתיק את הילד שלי או מפסיק אותו מלהשתולל, לצחוק בקול, לאכול ולשתות ברעש,
כשבמקום לסבול מהרגישות שלי אני חוקר את הרגישות שלי,
אני מגלה דברים מדהימים. דברים שאם אני מסכים לפגוש, לראות, ואולי אפילו לדבר עליהם, ממש יכולים להפוך לריפוי. ֿ
לדוגמא אם אני נזכר שאבא שלי היה מעיר לי כל פעם כשאני הייתי אוכל ברעש, ואני רגע מסכים לפגוש את הכאב הזה, את הזכרון הזה,
יש סיכוי שאני ממש אוכל לחוות ריפוי מול אכילה ברעש,
ולגלות שאני כלל לא רגיש שם, אלא פשוט הייתה לי שמורה בגוף חוויה טראומתית.
להתמקד בטוב.
אחד הכלים החזקים והמשמעותיים ביותר לעבודה עם רגישות בעיניי, זה לראות וללמוד איך ברגע הזה, שבו אני סובל ממשהו שמטריד את מנוחתי, ממשהו שאני מופרע ממנו, זה לבדוק אם באותו רגע קורים גם דברים נעימים בגוף שלי: לדוגמא בזמן שהילדים שלי משתוללים ומרעישים, אני יכול לראות שיש חלק במערכת גוף נפש שלי שממש נהנה ושמח מזה שהילדים שלי נהנים עכשיו, או אם הבן שלי אוכל לידי ביסלי עכשיו בקולי קולות של לעיסה, לבדוק אם יש בי מקום בגוף שנהנה מזה שהבן שלי עכשיו מתענג על החטיף הזה, ולראות ברעש שלו פתאום משהו נעים.
להיות אדם רגיש מבקש המון רגישות לעצמנו,
ועם זאת אני מאמין שאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו למקום שבו הם יכולים לתת מקום לעונג, שמחה והנאה, לתת להם מקום להשמיע את עצמם, לראות את עצמם,
ובמפגש הזה בין הרגישות שלנו לעצמנו, לבין המקום שרוצה לתת להם את החופש להיות מי שהם, מתחילה העבודה, שלנו מול עצמנו.
כנות – רגיש מדי, לעצמי ולמי שסביבי.