לראות אותן, לראות אותי

ראשון בבוקר, השעה שמונה וחצי, אני עומדת כבר כמה דקות, לבושה ורעננה, במרכז הסלון, ומחכה שהבנות יירדו ונוכל לצאת:

הקטנה (4) לגן, והגדולה (12) איתי למשרד, ליום תיוקים (האמצעי נופש אצל הסבתא).
שמונה וחצי, ואני מרגישה ממש לארג'ית היום:
חופש גדול ואני מפרגנת להן זמן להתארגן בכיף, בלי הלחץ הרגיל.
*
"נו מה קורה?", אני שואלת אחרי חמש דקות נוספות,
"רגע! אנחנו עדיין מתארגנות!" הן משיבות במקהלה,
ואני, שביום רגיל הייתי כבר קצת מתרגזת,
מזכירה לעצמי שחופש גדול, ולנשום, ולהכיל,
ובפרץ חיוביות מחליטה להניח להן לעוד כמה דקות,
ולנצל את הזמן המבוזבז לסידור הבית.
ובשעה תשע אני כבר מסיימת לשטוף כלים להאכיל חתולים לסדר את השולחן ולמיין ניירת,
והן עדיין למעלה!
ועכשיו הגוף שלי בוער.
חלאס. די.
אחרי שבת ארוכה ומנומנמת אני מתה לעוף למשרד לכמה שעות.
"נו? מה קורה? איפה אתן? בואו כבר!!! אני רוצה ללכת לעבודה!!!"
אני קוראת לעבר המדרגות בעדינות נואשת, בכל זאת החלטתי להיות חמודה היום,
ואז, ורק אז, היא מפציעה לה, הקטנה.
לתוך חלל המדרגות נשלחת רגל ענוגה, ואז עוד אחת,
ממש כמו מיץ פטל הארנב,
ואחריהן היא מגיחה, כל כולה, קטנה ותכלכלה,
עומדת שם מרוגשת ומחייכת מאוזן לאוזן:
"אמא! תראי! התחפשתי לאלזה! יש לי שמלה! וגלימה! וצמה! בדיוק כמו של אלזה! תראי!"
היא מאושרת וצוהלת לעברי,
ובחיוך שובב מוסיפה – "נשאר לי רק להתאפר!"
*
ומצד אחד, כבר תשע בבוקר,
ואני כבר מחכה מלאאא זמן,
ולא פורים עכשיו, גאד דמט,
ויושבים לי על הראש כל ה- "אני אחזור אליך ביום ראשון" שפיזרתי ביום חמישי לכל עבר,
אבל מצד שני, אני מבינה את גודל המעמד עבורה:
אחותה הגדולה, שחזרה מחופשה של שבוע,
התעוררה ביחד איתה הבוקר,
הלבישה אותה, סידרה אותה, השקיעה בה,
והיא רוצה לתת את כל השואו שלה עכשיו.
ומי הקהל שלה בעולם הזה, אם לא אני?
מי זה שאמור לתת לה את האישור, ואת הכפיים,
מי זה שישקף לה עד כמה היא נהדרת,
מי זה שישמש עבורה כמראה טובה שעל הקיר,
אם לא אני?
וחופש גדול, לא יקרה כלום אישאר עוד שעה בעבודה, אני מזכירה לעצמי,
ולכן אני עוזבת את השעון הממהר ואת הסמסים הדחופים,
מתרוממת מכסאי ובמלוא תשומת הלב מתפעלת ממנה:
"וווואווווו!!!!!!!!", אני אומרת במלוא הכוונה ליצור היפייפה שמולי:
"תעשי סיבוב? ולצד השני? יו! את ממש כמו אלזה!",
אני שמחה לעומתה,
והיא,
מחייכת ומסתובבת, מנופפת בשיערה המוקפד ובגלימתה התכולה,
ומאושרת כל כך.
אני כבר כמעט לא מוטרדת מכך שתשע ועשרה כבר.
*
ואז אחותה הגדולה יורדת.
הסטייליסטית והמנצחת על המקהלה,
נעמדת ומביטה בסיפוק בתוצר שהיא עמלה עליו כה רבות.
"בואי נתאפר!" היא מובילה אותה אל שולחן הסלון,
לאיפור של הבובות,
ועכשיו הן יושבות מול הראי ומשוות ביניהן סומק ורוד וצלליות ירוקות,
והן כל כך שמחות ביחד.
והשעון מראה שתשע ורבע, ואז ועשרים,
והנה עוד טלפון שנענה ב"עימך הסליחה, אתקשר בהקדם",
ועכשיו אני כבר חסרת סבלנות לחלוטין,
ותוך כדי "יאללא אתן מאופרות נהדר" אני מעודדת אותן לכיוון הדלת,
אבל אז היא רעבה. הקטנה.
היא רוצה טוסט.
והגדולה, שבאה איתי למשרד לכל היום, שוטפת לעצמה אפרסק,
ורגע תמלאי לי מים, ורגע איפה הנעליים,
אלו חייבות להיות הנעליים של אנה ואלזה, שיתאים,
ואז מה אם תשע עשרים ופאקינג חמש, בתחילתו של יום חול,
אנחנו לא נתפשר על הדקויות האלו עכשיו!
ובאמת בסוף, באיזושהי שעה, כבר איבדתי את הספירה ואיתה את כל חושיי,
אנחנו מצליחות לצאת מהבית.
טאדדם.
בנות משפחת כנף בן יוסף, עשו את זה.
ושתיים מהן אפילו נראות ממש רעננות.
*
ואנחנו צועדות לרכב, ואני חושבת לעצמי:
"אין עליי, אני כזו אמא מגניבה, סבלנית, ומכילה, את כל השיגעונות של כולם אני מקבלת, אני אש, אני להבה, אני מהממת, אני מושלמת, מעניין איפה ומתי מחלקים את המדליות",
ואז נכנסים לאוטו, ונחגרים, והכל סבבה,
ואני מרגישה שניצחתי את הבוקר הזה,
מכרתי שעה במשרד, תמורת ביטחונן העצמי הנצחי של בנותיי,
ואני נוהגת לי כך, על ענני צמר גפן,
ואז אני שומעת את איימי, מאחור, מקטרת:
חם לה עם הגלימה, וחונק לה, ו"זה לא יורד ממני!" היא כבר מתעצבנת,
קשורה בכסאה ומנסה להשתחרר מהבד הכרוך על צווארה,
(בכל זאת סוף יולי, והילדה לבושה כמו נסיכת הקרח),
אז אני עוצרת בצד, ויורדת,
ויוצאת מדלתי, ופותחת את דלתה,
מורידה ממנה את הגלימה הנסיכותית,
וחוגרת אותה שוב בנסיכותיות,
וגם מדביקה לה נשיקה במצח המזיע,
וחוזרת לכסאי וממשיכה לנהוג על ענני צמר גפן:
אין אני כזו מכילה, ומדהימה, ורגועה יחסית.
שזה משהו.
*
ואז אנחנו מגיעות לגן,
וכולם אומרים לה איזו יפה את, איימי, ואיזו חגיגית!
אבל עכשיו, היא כבר לא מחייכת, הקטנה.
עכשיו היא כבר מרוגזת:
לא בא לה יותר על כל ה"פנסי שמנסי" הזה,
השמלה והצמה והחגורה,
הכל מוקפד כזה, וחגיגי,
והיא רק רוצה לרוץ ולקפוץ ולשחק עם החברים,
"תחליפי לי למכנסיים וחולצה", היא מציעה, כאילו לא עשר בבוקר,
"ואוף עם הצמה הזו", היא מושכת לעצמה את השיער המלופף בחוזקה,
ואני, למרות שאני אמא מושלמת ואש ולהבה כאמור,
תיק לגן לא זכרתי להביא,
אז אנחנו מתחילות לפשפש בעמדת בגדי ההחלפה של הגן,
וזה גדול, וזה קטן, וזה לא לטעמה,
ובסוף מוצאות בגד, תודה לאל,
וגם פורעות את הצמה ההדוקה,
ומוחות את האיפור מהפנים,
ואני רואה שרווח לה, לאלזה הקטנה שלי,
רווח לה ונח לה כך,
היא רצתה להתחפש רק לרגע,
ועכשיו היא כבר רוצה להיות מי שהיא.
וכל ההחלפה הזו מלווה קצת בבכי, וקצת בריגוז,
ואז בחיבוק, והבנה, ונישוק,
אני לא אתן לה להתחיל את יומה בוכייה, כמובן,
ולאט לאט היא נרגעת,
ומתחילה להשתלב בשגרת היום,
ואנחנו נפרדות בשער, בחיבוק ואהבה.
אמנם כבר עשר ורבע בבוקר,
אבל עדיף שעה על העץ, מבאסה על היד, לא?
או משהו כזה.
*
וכל הדרך לאוטו אני מבסוטה:
"אני מדהימה, אני אש, אני להבה, אני האמא שתמיד חלמתי להיות, לא עוסקת בתפל, רואה את התמונה הרחבה",
אני מחמיאה לעצמי ללא הרף,
ואז אנחנו נכנסות לרכב, ונחגרות,
והגדולה שלי אומרת משהו,
ועכשיו כל תשומת הלב שלי מופנית אליה:
ויש לך טלפון? ולקחת מטען לאייפד? אין לי המון תיוקים, בתחילת החופש סיימת את רובם, זוכרת? אז שלא ישעמם לך,
ואנחנו מתניעות, ונוסעות, ומתרגשות ביחד מיום העבודה המשותף,
ומגיעות לעבודה,
ואני מסדרת לה עמדת מחשב, וטלפון, ומטען,
ומכינה לה תה טעים,
ורואה שהיא בנח, ונעים לה,
וכמובן, מבסוטה על עצמי: אני אש, אני להבה, איך הסכמתי שהיא תבוא איתי, אני כזו זורמת,
שתי ילדותיי החלו את יומן בכיף, מוגנות ושמורות,
ובתוך ענני צמר גפן אני צועדת לחדרי,
להתחיל את יומי.
*
ואז אני נכנסת לחדר.
ופותחת את המחשב.
ומבול של ענייני יום ראשון נופל עליי:
לקוחות ופניות וכספים וחשבוניות,
ותזכורות שכל הבוקר דחיתי בחצי שעה, ואז בשעה,
אמא מגניבה שכמוני.
ואז אני מתחילה להילחץ.
מה לפני מה?
איך אספיק הכל?
ומתחילה לתעדף, ופתקים לעצמי, ותשובות לאחרים,
מה חשבתי לעצמי, שלקחתי כך את הזמן? אני נוזפת בי,
וממשיכה לענות למיילים, ולהחזיר טלפונים, ולהפיק מסמכים,
ומתחילה לעלות בי פאניקה,
יש לי בלאגן בראש,
יותר מדיי משימות על פחות מדיי שעות,
רקותיי הולמות,
מועקה עולה בי,
ולפתע,
משום מקום,
גל גדול של עצב שוטף אותי.
ענני הצמר גפן נעלמו כלא היו,
ואני מוטחת בחוזקה על מדרכת המציאות.
*
ועכשיו אני יושבת שם, מול המחשב,
מביטה בהררי הניירת,
הם מביטים בי,
ובתוך שניות,
אני מתחילה לבכות.
לבכות? למה אני בוכה, אני בכלל לא מבינה.
מה יש לי? כולם בטוב,
אני בעבודה,
הכל הסתדר,
שום דבר לא נפל בין הכסאות,
למה אני כל כך עצובה? אינני מבינה,
משהו לא מדוייק לי, והוא לא נגלה לעיניי.
וזה מתסכל אותי, ומבלבל אותי, ומעציב אותי עוד יותר,
אבל אין לי זמן לזה. אני הרי בעבודה!
לי אין חופש גדול,
אז אני פשוט מטאטאה את הרגש המר שעולה בי,
מחביאה אותו מתחת לערימת תלושי שכר ואקסל הוצאות,
ומושכת כך את היום.
*
ואז מגיעה שעת הצהריים:
רועי מסיים את ענייניו ולוקח את עלמה,
כמו בכל יום ראשון הם נוסעים לקחת את איימי מהגן,
ואני נשארת לבדי במשרד הגדול,
מולי מסמכיי וחשבוניותיי ואקסליי,
ואני מנסה לעבוד, באמת שמנסה,
בעיקר מנסה להתעלם מהרגש שעולה בי,
אבל בסוף מבינה שכך לא בונים מדינה,
ומחליטה רגע לעצור.
לעצור את ההרגליות שמפחדת לשבת במשרד, ולא לעבוד,
שמפחדת לא להספיק ולהרוס את היום,
מחליטה לנסות לשמוע מה עולה לי.
מה כל כך כואב לי מבפנים?
ואחרי שאני מקשיבה לעצמי טוב טוב,
מסכימה לשמוע אותי, בלי לשפוט,
אני מבינה משהו.
לראשונה אני מבינה,
שהצלחתי היום לראות את כל הצרכים הכי קטנים של הילדות שלי,
הרגשיים והפיזיים,
באמת לראות ולהכיל את כל כולן,
אבל לילדה אחת שלי, לא התייחסתי כלל.
מילדה אחת שלי, שכחתי לחלוטין.
אני פתאום מבינה, שלרגע לא התייחסתי היום לדריה.
לילדה דריה, שגרה בתוכי,
שהיא לפעמים גדולה, ולפעמים קטנה,
ותמיד צריכה שיראו אותה.
ויבדקו – אולי היא זקוקה למשהו?
אולי לוחצת לה הגלימה?
דריה, שנורא איחרה היום למשרד, וזה הכניס אותה להמון מתח מיותר.
דריה, שגילתה בשעה 2 בצהריים שהיא רעבה, אבל שהיא שכחה להביא לה אוכל.
דריה, שממש רצתה לצאת מהבית בבוקר, ובמחי יד ביטלה את הרצון הזה, מול רצונן של בנותיה.
מה איתה?
מי דואג לה?
מי בודק באיזה מצב רוח היא הגיעה לעבודה?
מי שואל מה יעזור לה להרגיש טוב?
*
ואחרי שהבנתי את זה,
וסיימתי לבכות,
התיישבתי רגע.
הכנתי לי כוס קפה.
ובהיתי קצת בקיר.
וגם נורא ריחמתי על עצמי.
ממש ריחמתי, למרות שלא קרה לי כלום.
והבטחתי לעצמי המון הבטחות לבוקר של מחר.
וחיבקתי את עצמי מבפנים, כמו שלא חיבקו אותי הרבה מאד זמן.
*
ורק אחרי שסיימתי לתת לדריה את כל מה שהיא הייתה זקוקה לו,
הפסקתי להיות עצובה.
ואז, לראשונה מהבוקר בעצם, יכולתי לעבוד בכיף.
וליהנות מכל מה שיש לי.
ומכל הטוב שסביבי.
ולנשום עמוק.
ולחזור הביתה, אחרי כמה שעות,
ולמרות שלא הייתי בבית כל היום, להגיד: "האמת שלא. לא בא לי ללכת עכשיו לים. היה לי יום מתיש כזה, מבפנים. ועכשיו בא לי רק לשכב פה עם עצמי, ולראות את הסדרה שלי. את יכולה לשכב לידי, ואני הכי אוהבת אותך בעולם, אבל לא ממש בא לי לדבר, אוקיי?".
וגם זה היה ממש בסדר.
*
אנחנו רוצים להיות ההורים הכי קשובים ומכילים וטובים לילדינו,
ולפעמים, מרוב כוונות טובות החוצה,
שוכחים את הילד שבפנים.
שזקוק ליחס אוהב, מבט מתעניין, למילים רכות.
בזכות הילדים שילדתי,
ושאותם אני אוהבת כל כך, באופן ביולוגי וטבעי,
אני לומדת לאהוב עכשיו גם את הילדה שבתוכי.
לתת לה מקום.
לשמוע כשהיא קוראת לי, ולענות לה.
במשך שנים התעלמתי מקיומה,
והיום אני מצליחה להתייחס אליה רק כשהיא מסמנת ממש חזק,
אבל אני יודעת שמתישהו,
אני אצליח לשמוע אותה כל הזמן.
ולהיות עבורה האמא המהממת, שתמיד חלמתי להיות.
כי גם לה מגיע.