אתמול בערב, אחרי שכבר חזרתי הביתה, ונשכבתי לי בהנאה על הספה האפורה שלנו בסלון, כתב לי אחד מחברי קבוצת הלמידה של כנות, שהוא גם חבר, שהייתי "מבריק" היום, ושבכלל בא לו להגיד לי שאני "גאון" ו"פורץ דרך" ו"אמיץ".
ולמרות שלאורך כל ההתכתבות בינינו ניסיתי להדוף את המחמאות שלו, בסוף הוא הכניע אותי, והסכמתי להרגיש שהוא באמת חושב את זה.
ואז ככה המשכנו להתכתב ופתאום קלטתי שאני חושב על כל מילה, ממש מפחד להתבטא, ושכל הכיף מהשיחה הלך לי: כי עכשיו אני צריך להיות גאון. ומבריק. ואמיץ ופורץ דרך, בכל מילה שלי. ואם עכשיו אני לא אהיה, אז אני אאכזב.
והמחשבות האלו הזכירו לי שוב איך צורת מחשבה שנעה על הציר של טוב או רע, טיפש או חכם, מצליח או כישלון, תמיד תביא איתה ניתוק מההנאה, מהתשוקה, מהחיבור לעצמינו.
כי אם אומרים לנו שאנחנו גרועים, אז אין לנו זכות לעשות את זה.
ואם אומרים לנו שאנחנו מדהימים, אז אנחנו מפחדים לאכזב ולהפסיד את זה.
כשאני מצליח לזכור לא לקטלג את עצמי על הציר של רע או טוב, שם נמצאת התשוקה שלי. שם נמצאת ההנאה שלי. שם החיבור שלי אליי.
כנות – צירים של תשוקה.