בבית שלנו יש 2 חדרי אמבטיה, אחד בחדר שלנו עם מקלחון, והשני של הילדים, רק עם אמבטיה, והבן שלנו אורי (12) אוהב להתקלח רק במקלחון, אז זה כבר ידוע שהוא מתקלח אצלנו.
והאמת שזה לא מפריע לנו בכלל, חוץ מדבר אחד קטן, שמוציא אותי מדעתי: הוא תמיד משאיר את הבגדים המלוכלכים שלו בכיור. וכך קורה שכמעט בכל פעם שאני מגיע לצחצח שיניים, לשטוף פנים, להתגלח, אני נתקל בערימת הבגדים המלוכלכים של בני היקר.
ולא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו, התחננתי, איימתי, כעסתי, כרתתי איתו בריתות, אמרתי לו שאני לא ארשה לו להתקלח אצלנו יותר, שיחדתי אותו במתנות, שום דבר לא עזר: את הבגדים שלו הוא עדיין משאיר בכיור. פעם אחת כבר ממש התחננתי: תזרוק אותם לפחות על הרצפה, רק לא בכיור, אבל אפילו זה לא עזר. כאילו שום דבר לא יכול לשנות את דרך ההרגל שנוצר בתוכו.
ואני כבר תקופה חוקר את זה:
אני יודע שאורי שלי אוהב אותי, מכבד את הבקשות שלי, ורואה אותי, אני עד לזה בהמון נושאים אחרים. נוסף, בכל פעם שאני קורא לו הוא ישר בא לקחת את הבגדים, ומתנצל, ומבטיח שבפעם הבאה הוא ייקח אותם, ואפילו הוא בעצמו כל פעם לא מאמין שהוא שוב שכח: יש לו תמיד את הפרצוף המתוק והמבויש הזה של ״לא יודע מה להגיד לך, אני בשוק מעצמי״, ואני יודע שזה אמיתי ומכל הלב.
ומה שאני מבין זה שלאורי שלי יש צורת מחשבה אחרת:
איך שהמוח שלו עובד, חושב, מעבד נתונים, לא מאפשר לו באופן טבעי וקל (כמו לי לדוגמא), לזכור לקחת את הבגדים. זאת גם אותה צורת מחשבה שגורמת לו להיות אוטודידקט ברמה מדהימה, אותה צורת מחשבה שגורמת לו לפתור חידות מורכבות, אותו צורת מחשבה שגורמת לו להיות מעולה בשחמט, לייצר היקשים בין נושאים שונים, לייצר הבנות חדשות, להיות האדם הקורע מצחוק שהוא (אני צוחק עד כאב בשרירי הפנים מסרטונים שהוא מצלם ויוצר).
ואולי בגלל שאני דיסקלט, אני יודע מה זה אומר שצורת המחשבה שלך לא מאפשרת לך לעשות דברים שאחרים יכולים לעשות. הרי שנים חשבתי שאני לא מספיק חכם, רק כי היו לי שגיאות כתיב. ושאני עצלן או דחיין, בגלל כל מיני פעולות שהיום אני מבין שהדיסקלציה הקשתה עליי מאוד לעשותן. ואני מבין שלכל צורת מחשבה יש את הדברים שקל לה לעשות, ואת הדברים שקשה לה לעשות:
כך לדוגמא אני יכול לייצר תוכן לסדנא של חמישה ימים בהנאה ובקלות, לדבר מול קבוצה במשך יום שלם בלי מצגת, או להיות בשיחות עומק עם אנשים שונים משמונה בבוקר עד שתיים בלילה בלי הפסקה,
אבל לעומת זאת למלא דלק בשירות עצמי, לשלם חשבון חשמל, או למיין דפים לקלסרים מתאימים – קשה לי מאד מאד.
וברגע שאני מבין שלאורי שלי יש צורת מחשבה אחרת, אני יכול לחפש ביחד איתו דרכים שיאפשרו לו לעבוד לפי צורת המחשבה שלו (לגבי הבגדים בכיור, אנחנו עדיין מחפשים, כי בשונה מתחנת הדלק, בחדר האמבטיה אין עמדה של שירות מלא).
ודבר שני שחשוב לי לתת עליו את הדעת זה שהרבה פעמים אנחנו לא רואים שזו צורת המחשבה של הילד שלנו, ואולי אפילו לפעמים חושבים שלילד פשוט לא אכפת מאיתנו. שהוא לא רואה אותנו. לא מכבד. ואפילו ממש יכולים להיעלב ולהיפגע ממנו. ואז להגיד לו שהוא אגואיסט, אנוכי, עצלן, מבולגן, לא מתחשב. אולי אפילו להעניש אותו. הכל מתוך העלבון, או מתוך הדאגה שהוא לא יסתדר בחיים, אם לא נכריח אותו לסגל לעצמו יכולת כזו או אחרת. כל זאת בשעה שבתכל'ס, לילד יש קושי אמיתי לעשות את זה.
ואנחנו מכירים את זה, כמבוגרים, מה זה להסתובב בעולם עם תחושה שאנחנו לא מספיק טובים. שמשהו אצלנו לא בסדר. כמה הימנעות זה מייצר לנו בחיים? כמה פחדים זה מעלה בנו? שלא יאהבו אותנו, שיתאכזבו מאיתנו? עם כמה אשמה אנחנו מסתובבים במערכת יחסים שלנו, על זה שאנחנו – אנחנו? איך כל החיים אנחנו יכולים להאמין שאנחנו עצלנים, דחיינים, אגואיסטים, מבולגנים, אנוכיים, למרות שבסה״כ יש לנו צורת מחשבה אחרת.
הילדים שלנו שלמים, הם מי שהם, כמו שהם.
בואו ננסה לשים כוונה, לא לגרום להם להרגיש לא מספיק טובים, רק בגלל מי שהם.
בואו ננסה לא להטמיע בהם אשמה וכאב, על דברים שהם לא יכולים לשנות.
בואו ננסה, כהורים, ליהנות מכל המתנות שהם כן מביאים לעולם, אולי אפילו ללמוד מדרך המחשבה המיוחדת שלהם.
לנסות למצוא את הדרך שמתאימה להם לעשות את הדברים.
ולנסות אולי, עוד ועוד, להפריד בין הכאבים שלנו (שלא רואים אותנו, לא מעריכים אותנו, מזלזלים בנו), לבין הילד שלנו. שעומד שם מולנו.
כל יום אני שם כוונה לראות אותם באמת. לראות אותי באמת. וזו דרך: ואולי רק הנכדים שלנו יוכלו להיות ההורים שאנחנו חולמים להיות היום.
כנות – מסע בין דורי.