כנות מכבוד לקרבה

גדלתי בירושלים, במשפחה דתית, ולמרות שאבא שלי היה ממוצא מזרחי, בית הכנסת הכי קרוב לביתנו היה דווקא בית הכנסת האשכנזי.
וכל מי שהולך לבית כנסת יודע, שכשלא נוסעים בשישי שבת, שיקול המיקום הוא בהחלט שיקול מרכזי.
ולכן, וגם בגלל שאמא שלי בכל זאת ממוצא אשכנזי, החלטנו שזה יהיה בית הכנסת הקבוע שלנו.
*
אבל למרות שהסכמנו ללכת לשם, היה דבר אחד שמאד הפריע לי: העמידה.
כי בבית הכנסת שאבא שלי היה מתפלל בו, כילד, היה נהוג שכשהאבא עולה לתורה, הבן שלו קם ועומד לאורך כל זמן העלייה של האב.
לעומת זאת בבית הכנסת האשכנזי, בו כאמור התפללנו כמשפחה, זה לא היה נהוג בכלל, ובכל זאת – אבא שלי ביקש שאעמוד, בכל פעם שהוא עלה לתורה.
ואילו אני, לא רציתי לעמוד. היה לי ממש לא נעים מזה, והייתי אומר לו, תמיד: "אבא, זה מביך אותי, כולם יושבים ולא מבינים למה פתאום אני נעמד, אני מרגיש מגוחך, זה לא נהוג פה",
אבל אבא שלי היה עונה לי תמיד את אותה התשובה: "זה כבוד שבן נותן לאבא שלו. אתה חייב לתת לי את הכבוד הזה. ככה זה".
*
וכילד דתי, אחת המצוות החשובות ביותר שחונכתי על פיהן הייתה: "כבד את אביך ואת אמך",
ולכן, ובשביל לקיים את מצוות כיבוד אב, הייתי נעמד בכל פעם כשאבא שלי היה עולה לתורה.
ואני ממש זוכר את עצמי עומד שם בבית הכנסת, עומד כשכולם יושבים, מחכה לתום העלייה, כשאני נבוך ומבוייש.
*
ןלכן, אחת החלטות שלקחתי, כשהפכתי לאבא, זה שאני לא אתעסק ב"לבקש כבוד" מהילדים שלי.
אם הם ירצו, הם יכבדו אותי לבד!
והשבוע ביקשתי מהבן שלי אורי, בן התיכף 10, שיסגור את המסך, כי תם הזמן שהחלטנו שיש לו באייפד.
וביקשתי, אבל הוא התעלם ממני, ואחרי זה זרק לי חצי משפט אפילו בלי להרים את העיניים מהמסך.
ואני פתאום הייתי מאוד החלטי, ואמרתי לו "תסגור את המסך ועכשיו",
והוא כמובן סגר אותו אבל ממש בעצבים, ואז מילמל לעברי בחצי פה: "איזה אבא", עם דגש על מה שבא אחרי ה"אבא", כלומר לכולנו היה ברור שחסרה פה איזו איזה מילה לא יפה שהוא ממש מתאפק לא להגיד בקול.
וזה כמובן ישר גירד לי את כל העצבים בגוף,
אבל עוד ניסיתי לשמור על קור רוח אז אמרתי לו: "אורי זה לא נעים לי הסגנון דיבור הזה",
אבל הוא ענה לי ברוגז: "אז שלא יהיה לך נעים", בעט בכדור, שעף בבום חזק על דלת הכניסה של הבית, ועלה לחדר שלו, לטרוק את הדלת.
*
וברגע אחד הרגשתי איך כל הדם בגוף, עולה לי לראש.
ובשביל לא להגיד משהו שאני אתחרט עליו אחר כך,
ובשביל לתכנן תגובה קצת יותר ראויה להמשך,
תלשתי מהמתלה את הרצועה של הכלבה שלנו,
חיברתי אותה לקולר שלה, ופשוט יצאתי איתה החוצה לסיבוב.
ושם, בסיבוב, ניסיתי להפעיל את כל הדרכים שאני מכיר לעבודה עצמית,
וגיליתי שאני ממש כועס, ופגוע, ומאוכזב,
ושהרגשות האלו פשוט ממלאים אותי.
ופתאום הבנתי: הילד שלי לא מכבד אותי.
זה מה שהקפיץ אותי.
העובדה שהוא פשוט לא מכבד אותי.
הפכתי להיות בדיוק מה שלא רציתי להיות: אבא שמחפש שהבן שלו ייתן לו כבוד!
*
ואז, מכעס עליו, אני מתחיל לכעוס על עצמי.
אבל אז, רגע לפני שאני שוקע בכעסים ובקורת עצמית,
אני מנסה לבדוק מה זה בעצם, הכבוד הזה, בשבילי.
מה בעצם אני רוצה, כשאני רוצה שאורי יכבד אותי?
מה בעצם אבא שלי רצה, כשהוא ביקש שאעמוד עבורו בבית הכנסת?
ואז אני מבין:
אבא שלי פחד שיגידו, שהבן שלו לא מכבד אותו.
כי אם הבן שלו לא מכבד אותו, זה אומר שהוא אבא שלא יודע לחנך את הילדים שלו.
ואז, זה אומר שהוא אבא לא מספיק טוב.
כלומר, אבא שלי רצה שאני אעמוד בבית הכנסת, רק כי הוא פחד "לצאת" אבא לא מספיק טוב,
הוא בעצם רצה שאני אעמוד עבורו, כדי שהוא ירגיש שהוא אבא מספיק טוב.
*
וזה, אני מבין, בדיוק מה שקרה לי:
הילד שלי דיבר אליי באופן שגרם לי להרגיש, שאולי לא גידלתי את הילדים שלי מספיק טוב.
שאולי הוא לא מעריך אותי, שאולי הוא חושב שאני אבא לא מספיק טוב.
ובזמן שג'ני הכלבה שלי שמנסה להפיק את המיטב מהטיול הלא צפוי,
מושכת אותי לרוץ איתה אחרי איזה חתול שהיא קלטה בשדות,
אני קולט פתאום, שאני רוצה שאורי יכבד אותי, רק כי אני רוצה להרגיש שאני אבא מספיק טוב.
ואז אני חושב: מה זה הדבר הזה, שגורם לי להרגיש מספיק טוב בקשרים שלי?
כשאני מרגיש קרוב.
*
אז הפסקתי לרוץ אחרי החתול, והתחלתי לרוץ לכיוון הבית.
ואיך שנכנסתי, אורי כבר ישב עם דריה במטבח וצחק,
ואני מייד פניתי אליו ואמרתי לו: "אורי, הבנתי הכל".
הוא הפנה אליי חצי פרצוף שחצי מנסה לשמור על הכעס ממקודם,
אבל בתוך חצי דקה כבר שקענו בשיחה אמיתית וכנה,
אני ואורי, הבן שלי, האהוב שלי, מחמל נפשי.
שיחה שבה הקשבתי רגע לכל מה שהוא מרגיש,
וכמה קשה לו להיות מוגבל ככה,
וכמה קשה לו שאני מנסה לנהל לו את אחה״צ שלו,
וכמה זה קשה שהזמן שלך בדברים שאתה אוהב לעשות, נמצא בידיים של מישהו אחר.
ואני אמרתי לו מצידי,
כמה זה מפחיד אותי שהוא יהיה יותר מדי חשוף למסך, ועל התכנים שבמסך,
ושאני מפחד שאם אני לא אגביל אותו בשעות, הוא לא יעזוב מיוזמתו את המסך בחיים.
ואחרי שדיברנו ככה בכנות, על מה שהיה,
הבנו דברים, וקבענו בינינו דברים,
המשכנו לדבר על עוד אלף דברים אחרים, כמו כוכבים וחייזרים וקוביות הונגריות.
ודקה לפני שהלכתי לישון, נכנסתי לחדר שלו.
והסתכלתי עליו ישן.
עליו, על הבן שלי.
והרגשתי קרוב.
קרוב אליו. קרוב לעצמי.
*
כנות – מכבוד לקרבה