כנות – מחוסר הסכמה להרגשה

לפני כשבועיים, התעוררתי ביום שבת כמעט לפני כולם, ושמעתי שרק אורי שלי, בן 11.5 ער, ומשחק במחשב.
אז בעודי נמתח במיטה, שמתי לי את האוזניות וצפיתי עם עצמי בסרטון ששלח לי חבר, על פרומו של סרט, המוקרן בימים אלו בקולנוע, ובפרומו הבמאית סיפרה משהו על הדמות הראשית בסרט, וזה הזכיר לי כאב מאוד גדול שלי מהילדות.
ואיך שסיימתי לראות את הסרטון, חשבתי על זה שאורי יושב מהרגע שהוא קם על המחשב, במקום לעשות דברים אחרים, קצת יותר מועילים לעצמו, אז מייד קראתי לו לחדר שלנו.
דריה בינתיים גם כבר גם התעוררה, ואיך שאורי נכנס מייד שאלתי: "למה אתה כל הבוקר במחשב?". אורי ענה לי:"לא יודע, שבת, למה לא", ואני מייד השבתי: "למה לא? כי יש דברים יותר מעניינים בחיים חוץ מלהיות רק מול המחשב כל הזמן", ותוך כדי שאני מדבר איתו אני מרגיש בגוף שלי אנרגיה של כעס.
"על מה אני כועס?" אני שואל את עצמי תוך כדי, ורק תשובה אחת עולה לי בראש: "על זה שהוא יושב מהבוקר על המחשב".
"טוב אבא", אורי אומר לי בינתיים, "אני אלך לעשות משהו אחר, רוצה אולי טיול?", ואני אמרתי שאני מתקלח ובא.
"אז אפשר להיות במחשב עד שתתקלח?" הוא שאל, ואני עניתי "ממש לא".
ובטיול שלנו לאט לאט נרגעתי. התחלנו לדבר על דברים אחרים, סיפורים, צחוקים, ואז קצת לפני שחזרנו חזרה הביתה, הוא שאל אותי: "אבא, בכנות, למה קודם כעסת עליי, שהייתי על המחשב?"
"לא כעסתי", שיקרתי בהתחלה, והוא אמר, עם מבט נוקב: "כנות, לא? אני הרי יודע שזה לא עליי, את זה כבר הסברת לי מלא פעמים, מעניין אותי לדעת על מה באמת כעסת".
"לא יודע", עניתי, "אני צריך רגע לחשוב על זה", ורק כשחזרתי הביתה הבנתי:
בטלפון חיכתה לי הודעה מאותו חבר ששלח לי את הסרטון: "נו, איך זה? הכי אתה והילדות שלך, לא?".
ותוך שנייה הרגשתי שוב את הכאב מתחיל להיות נוכח בגוף שלי. בבטן, בחזה.
זה מה שפגשתי הבוקר! ברגע אחד הבנתי. זה מה שעלה בי! ובגלל שלא נתתי לזה מקום בבוקר, זה יצא דרך סיפור בכלל לא קשור, על אורי ושעות המסך שלו, סיפור שכל כך קל לי לשזור בו כאב, כשאני לא מצליח להרגיש בעצמי.
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, כמה פעמים אנחנו רבים עם מישהו, שופטים מישהו, מתווכחים עם מישהו, לפעמים עם מישהו קרוב, לפעמים בעבודה, לפעמים סתם עם מישהו בכביש או ברחוב,
כשבעצם כל הסיבה לכעס, להיעלבות או לעצבים, היא בעצם אותו כאב עמוק שעלה בנו. כאב שאנחנו לא מסכימים לתת לו מקום. לא מסכימים להרגיש.
ולכן הדרך היחידה לתת לו מקום זה כשאנחנו מספרים לעצמנו את המציאות בדרך כזו שתיתן לגיטימציה לכאב לצאת החוצה.
כי רק אם מישהו עשה לי משהו, או שמשהו קרה לי במציאות, מותר לי לכאוב. ולכן כשעולה בי כאב אני אחפש מציאות כזו, שתאשר לי לכאוב.
אבל אם במקום זה, אני נותן מקום לכאב שעולה בי, אני לא צריך יותר לייצר לי מציאות של מריבות, היעלבויות או עצבים. אני לא צריך להיות בחוסר הסכמות. אני יכול להיות בשלום עם כל מה שקורה סביבי, כי הכאב שלי, כבר קיבל את המקום שלו. בגופי.
כנות – מחוסר הסכמה להרגשה