ביום ראשון האחרון החלטתי באופן ספונטני לנסוע לתל אביב, ליום הפגישות שלי, עם האוטו, ולא עם הרכבת.
וכשהייתי בדרך לתל אביב חשבתי שזה זמן מצוין להרים טלפון לחבר אהוב, שגר לא רחוק ממני. הוא סיפר לי שהוא עובד היום בהרצליה, ושהוא בא לשם ברכבת, ולכן מייד הכרזתי בפניו: "זה יום המזל שלך, אני עם אוטו, עד מתי אתה עובד?".
הוא לא בדיוק ידע להגיד, אבל ניחש שזה יהיה בערך בשעה בה אני מסיים לעבוד, ואני באמת אמרתי שאבוא לאסוף אותו בסוף היום, ישר עד הבית. מי שגם הוא כמוני, נשוי עם ילדים, יודע שבתוך חיים של ילדים זוגיות ועבודה, הרבה פעמים זמן שלנו, בשבילנו, מקבל את המקום האחרון, ובטח זמן עם חברים, ונסיעה כזו הייתה נראית לי כמו פתרון מושלם למפגש נעים של 2 חברים, תקועים ביחד בפקקים.
ואז התחיל יום העבודה שלי, שהיה מלא בפגישות, וברגע מסויים קלטתי שנגמרת לי הטעינה, וששכחתי להביא מטען, אז רגע לפני שהבטריה נגמרה, כתבתי לחברי היקר, שנגמרת לי הבטריה, ומתי בדיוק הוא מסיים, ואם הוא רוצה שנקבע כבר עכשיו? וכמה דקות אחרי שנשלחה ההודעה, ולפני שהוא הגיב, הטלפון שלי שבק חיים.
אחרי זה המשכתי לעוד כמה פגישות, ובסוף היום, כשיצאתי מהמשרד, נכנסתי לאוטו, חיברתי את הטלפון למטען, ואיך שפתחתי את הטלפון ראיתי ממנו הודעה:
"היי אחי, אתה בא לאסוף אותי? אני מסיים ב…".
ובשביל לראות את שאר ההודעה הייתי צריך לפתוח אותה, אבל פתאום הרגשתי שבא לי להיות לבד.
היה לי יום ארוך, וברגע שישבתי לבד באוטו, עם המוזיקה ברקע, הבנתי שאני רוצה זמן לעצמי. להיות לבד. עם המחשבות שלי. עם הרגשות שלי.
לא התחשק לי אף אחד, וידעתי שיש לי עכשיו לפחות שעה פלוס להיות עם עצמי ככה.
אבל מה אני אעשה עם החבר שלי, הוא מחכה לי, מה אני אגיד לו? חשבתי,
ואז הבנתי: אני פשוט לא אפתח את ההודעה.
כי תכל'ס, אני לא יודע מה כתוב בה, ומתי הוא מסיים.
ככה הוא גם יראה שלא ראיתי אותה, וכשאני אעבור את אזור הרצליה, אני אתקשר אליו, אגיד לו שראיתי רק עכשיו את ההודעה, וזה אפילו לא יהיה בדיוק שקר.
ואז, בגלל שכבר עברתי את האזור שלו, אף אחד לא יצפה ממני לחזור.
אבל בעודי חושב איך ומה, מצלצל הטלפון, וזה החבר על הצג.
לענות? לא לענות? התחלתי לחשוב, אם אני לא אענה זה כבר ממש מוגזם ולא חברי, ובסוף אני עונה:
"הרגע התחברתי למטען", אני אומר, בשביל לא להיחשד בכלום.
"אז לא ראית את ההודעה שלי?" הוא שואל,
"לא" אני עונה,
"איפה אתה?" הוא שואל,
"אני ב… בדרך", אני מגמגם, מקווה שזה יספיק בשביל להגיד לו: "אה, אז לא מתאים בסוף".
ואז הוא עונה: "וואלה אחי, איפה?"
ואני מנסה להתחמק: "אני בדיוק… אה…." ,
והכל מרגיש לי כמו שקר, אז אני מסנן לבסוף: "אני יורד לאיילון",
והוא עונה: "מעולה! אז אתה בא לאסוף אותי, כי בדיוק סיימתי",
ובלי לחשוב הפה שלי אומר: "לא. בא לי להיות לבד".
אומר, ולא מאמין שהרגע המילים האלו יצאו לי מהפה.
"אה, אוקיי", הוא עונה, "טוב אז אני חוזר לסיים פה",
ואני ממשיך, מחפש אישור שהוא לא נפגע: "רגע…"
אבל הוא אומר: "רועיקי, נדבר יותר מאוחר", וסוגר את השיחה.
"זהו", הבטן שלי מתחילה להתהפך, "הוא כועס, אולי אפילו שונא אותי, פגעתי בו, הוא ירגיש עכשיו שלא אכפת לי ממנו".
אבל הפגיעה שלו היא לא העניין היחיד שמטריד אותי, ועכשיו עולה לו פחד חדש, הפחד שאולי עליו יושבת חברות הדדית:
היום בא לי להיות לבד, ובגלל זה אני לא אוסף חבר טוב. מחר לו יבוא להיות לבד, והוא לא יבוא לאסוף אותי.
ואולי אפילו גרוע מזה, אולי אני אהיה בצרה, אהיה ממש זקוק לו, ואני אתקשר אליו, אקרא לעזרה, אבל הוא יענה לי: "סליחה חבר, אבל עכשיו בא לי להיות עם עצמי".
אבל, האם בא לי שהוא יבוא בלי לרצות לבוא? האם אני רוצה להיות במחיצת אדם שלא רוצה מבחירה להיות איתי? מישהו שבא רק כי חייבים?
ובכלל, אם כל אחד שאני אוהב ירצה זמן עם עצמו אני אבין, אבל אם הוא לא אחד כזה שמבין?
"רגע" פתאום עלתה צעקה מתוכי, "רציתי להיות לבד עם עצמי והמוזיקה, איך יכול להיות שאני ממשיך לחשוב ולהתעסק בזה?".
וברגע אחד יכולתי לראות שזה לא קשור לחבר, ולכל המחשבות שהיו לי.
זה קשור לזה שבעומק שלי אני מרגיש, שהזכות שלי להיות לבד עם עצמי, ליהנות ממני, להיות איתי, לא באמת מגיעה לי.
"אז זה כן מגיע לי", חזר קול חזק בתוכי להגיד.
ובאמת שמתי את כל המחשבות שלי בצד, נתתי למוזיקה למלא את גופי ופשוט התחלתי לרקוד ולנהוג, וליהנות מפשוט להיות איתי.
ובלילה לפני השינה החבר התקשר אליי: "אתה עדיין אוהב אותי?" שאלתי,
והוא צחק: "זמן לעצמנו זה אחד הדברים החשובים שיש לאדם, שאני אמנע מחבר שאני כל כך אוהב לקחת את הזמן הזה לעצמו? שמחתי שכך בחרת".
כנות – מותר לי זמן איתי.