בסוף חודש מאי, דריה ואני נהיה נשואים ב״ה 14 שנה.
ובמשך שנים ארוכות, כשמישהו מאיתנו שיתף את השני בתסכול שלו, בכאב שלו, באי שביעות רצון מעניינים שקשורים לקשר שלנו, לזוגיות שלנו, למערכת היחסים שלנו, לצד השני היו קורים 2 דברים:
הדבר הראשון שהיה קורה הוא, שהצד שהקשיב לתסכול של הראשון, היה חווה אשמה. מרגיש שבעצם באים אליו עכשיו בתלונות, אומרים לו שהוא לא בסדר. ומשם, פעמים רבות הצד המקשיב היה תוקף בחזרה, מאשים, מראה לצד המשתף איפה הוא לא בסדר בעצם, הכל בשביל לצאת "נקי" מהשיחה.
והדבר השני שהיה קורה הוא, שהצד המקשיב היה מנסה למצוא עבור הצד המשתף, פתרון לבעיה. היה מנסה לראות איך אפשר לסדר את זה, איך אפשר לשנות את זה, איך אפשר לעשות משהו פרקטי שיפסיק את התסכול, הכאב או אי שביעות הרצון של הצד המשתף.
ובשני המקרים האלו, נוצר מצב שהצד המשתף, לא היה מקבל מענה אמיתי למה שהוא באמת היה צריך – שזה שיקשיבו לו, שיהיו איתו, שיבינו אותו, שיתמכו בו, שיתנו מקום למה שהוא מרגיש.
ובשנים האחרונות, דריה ואני מנסים, לעשות את שני הדברים האלו אחרת, בזמן שאחד מאיתנו מביע כאב, תסכול, או חוסר שביעות רצון:
דבר ראשון – אנחנו מנסים לא להרגיש אשמים. להבין שהאהוב שלנו מביע עכשיו רגש. אפילו אם הוא נסער כרגע ועוטף את זה במילים שיכולות להישמע מאשימות. אנחנו מנסים לזכור שמתחת לזה יש כאב, תסכול וחוסר שביעות רצון, שאנחנו לא אשמים בהם.
ודבר שני שאנחנו עושים, אנחנו מנסים שלא לנסות לעזור. לא לנסות למצוא עבורו פתרון פרקטי. אלא רק לאפשר לצד השני להביע את הרגשות שלו: אנחנו שואלים שאלות, מתעניינים, מנסים לרדת לעומק העניין, לרגש העמוק שיש שם, למקום הבאמת כואב, ופשוט להיות איתו שם.
ואני חייב להגיד שהשינוי הזה, הוריד את כמות ומשך המריבות שלנו, בחצי. אם לא יותר. ושנינו מרגישים, שאולי בפעם הראשונה, יש שם מישהו שרואה אותנו באמת.
ואולי, הכי חשוב, שזה יוצר בינינו תקשורת חדשה. שבסופו של דבר מביאה הרבה יותר פתרונות פרקטיים, וכאלו שיכולים להימשך לפרק זמן משמעותי וללא מאמץ. אלו, בניגוד לפתרונות הפרקטיים של פעם, שלא היו באמת מחזיקים מעמד, ושלא באמת יכולנו לעמוד בהם.
והסיבה לכך היא שפתרון לבעיה, שנזרק כמגננה בזמן שאתה שומע שמאשימים אותך, לא יכול לעולם להיות עמוק ומשמעותי ונוכח, כמו פתרון שמגיע מהקשבה נקייה לרגש שעלה, מהבנה אמיתית לצורך אמיתי של הבן זוג האהוב שלך.