השנים הראשונות שלי ושל דריה היו לא פשוטות בכלל.
ובשבוע שעבר, כשדריה ואני התחלנו להנחות את המחזור השני של הסדנת זוגיות שלנו, פתחנו בסיפור העבר של הזוגיות שלנו.
ולאורך כל הסיפור על העבר, דריה סיפרה על איך שפעם הייתי קמצן ועצבני, ושלא הייתי עוזר מספיק בבית עם הילדים, ועל איך פעם אחת כשאורי היה קטן היא הייתה בטיפת חלב והייתה שם מודעה של ׳איך תדעי שאת בקשר לא בריא׳, והיא הרגישה שהמודעה הזו מדברת פשוט עליה. ותוך כדי שהיא מספרת את הסיפור, אני במקביל עושה קצת פרצופים מצחיקים למשתתפי הסדנא, ואפילו לפעמים מפסיק אותה כדי להגיד משהו, להוסיף משהו, או סתם להשמיע ולהראות את עצמי.
וכשחזרנו הביתה מהמפגש, והתישבתי על הספה האפורה שלנו, קראתי לדריה לבוא לשבת לידי. ״לא בא לי״, היא ענתה מרוחקת. ״נו בואי״, המשכתי, ״לא בא לי״ היא ענתה.
״את עושה לי פרצוף?״, שאלתי, ״עכשיו, אחרי שעברנו סדנת זוגיות?״, ואז היא הטילה את הפצצה: ״אולי זה פחות מתאים שנעבוד ביחד״. ״באיזה קטע את אומרת את זה?״ שאלתי, ״בקטע שאתה לא משאיר מקום לידך, אתה שתלטן, חושב שיודע הכל הכי טוב, ופשוט גורם לי להרגיש קטנה ובלתי נראית״.
״על מה לעזאזל את מדברת?״ שאלתי, ״ואולי תבואי לשבת לידי ותדברי איתי כמו בן אדם במקום לדבר איתי מהמטבח?״, ואז היא סוף סוף באה, ואמרה: ״ראית כמה פעמים קטעת אותי הערב? כמעט על כל משפט שני היה לך מה להגיד, ואתה עושה להם פרצופים עליי, צוחק עליי, זה לא היה לי נעים״.
״נראה לך?״, עניתי, ״וכל הפעמים שאת…..״,
אבל רגע לפני שהמשכתי לענות, ואולי בגלל שחזרנו מסדנת זוגיות, תפסתי את עצמי, וניסיתי ליישם את אחד הכלים הכי משמעותיים בעיניי בתקשורת זוגית:
לנסות, במקום להרגיש מותקף ממה שנאמר לי עכשיו, במקום להרגיש אשם, באמת להביט פנימה ולבדוק למה? למה נהגתי כמו שנהגתי? למה היא הרגישה את מה שהיא אומרת לי עכשיו, שקטעתי אותה? למה עשיתי עליה פרצופים? למה כל הזמן נכנסתי לה לדברים?
ובאמת כשהתבוננתי בזה במבט אוהב, יכולתי לראות שאני קוטע אותה ועושה עליה פרצופים, כי הדברים שנאמרים שם ממש לא נעימים לי: הסיפור הזה של רועי הרשע, רועי הקמצן, רועי הצעקן, רועי שפעם היה איש איום ונורא ועכשיו הפך להיות איש טוב ונעים, פשוט לא נעים לי. ובלי הרבה שליטה בעצמי, פתאום התחלתי לבכות, ולא סתם לבכות, לבכות ללא הפסקה.
ועכשיו דריה, שעד לפני רגע כעסה ונעלבה מההתנהגות שלי, ברגע אחד הפכה להיות אמא מכילה ואוהבת, התיישבה לידי, חיבקה אותי, שמה את הראש שלי על החזה שלה, ופשוט נתנה לי לבכות עליה.
ובאמת המשכתי לבכות: בכיתי על איך ראו אותי פעם, על איך אני ראיתי את עצמי פעם, בכיתי על כל הכאב שהיה לי בפנים, בכיתי על זה שלהיות איש שנתפס כקמצן או עצבני או מרוגז או לא קשוב או לא שותף, זה מקום ממש ממש כואב להיות בו, בכיתי על זה שהלב שלי לא השתנה, הלב שלי נשאר בדיוק כמו היום, בכיתי על זה שגם אז רציתי קירבה, גם אז רציתי אהבה, גם אז הייתי רועי הכנה שרואה דברים, שאוהב את הילדים שלו, שאוהב את האישה שלו שהיא החברה הכי טובה שלו, בכיתי על זה שלא ידעתי אז איך להביע את כל האהבה שיש בי, שלא ידעתי איך לתקשר אותה החוצה.
והסביבה: דריה, המשפחה שלה, החברים שלה, לא הצליחו לראות את הלב שלי. הם הצליחו לראות רק את הפצעים והקוצים שיצאו ממני. רק את העטיפה, את הקליפה.
ואחרי שנרגענו אני ודריה, ועברנו ביחד שוב על כל החיים הזוגיים שלנו, עלו כל מיני סצינות ששנינו זכרנו: סצינות של הרבה כאב מהעבר, סצינות שבמהלכן כל אחד חשב על השני כל מיני דברים, ועכשיו כשחזרנו אליהן ביחד, הצלחנו לראות אותן מתחת לקליפות. מתחת לקוצים. הצלחנו לראות בהן את הלב, את הרצון לקירבה, את האהבה.ֿ
וכשראינו את הלב באותן סצינות מהעבר שלנו,
ראינו שבדרך שעברנו בשנים האחרונות, לא השתנינו.
לא הפכנו לאחרים.
רק השלנו מעלינו את הקליפות.
רק הסכמנו להוריד את הקוצים.
והסכמנו לעשות את הדבר אולי הכי חשוב בחיים האלו – להראות את הלב שלנו אחד לשני.
להראות את הלב שלנו לכל מי שאנחנו בקשר איתו.
ומהיום הסיפור הזוגי שלנו בסדנאות לעולם לא יהיה יותר אותו דבר: עכשיו הוא יהיה סיפור על אהבה שיצאה לאור, אהבה שתמיד הייתה שם, מתחת להרבה קליפות וקוצים.
כנות – לראות את העבר בעיניים של ההווה.