אתמול דריה ואני יצאנו למסיבת פורים מדהימה באורוות של פרדס חנה. היה שם דיג'י מדהים!!! היינו במצב רוח מרומם, כולם היו מחופשים סביבנו כך שהם היו נראים חופשיים, זרים ואגדתיים.
קצת אלכוהול, שאכטה מתובלת, מוזיקה טובה והגוף מתחיל לזוז, דריה לצידי ואנחנו רוקדים וזזים, ואני מרגיש משוחרר. נותן לאגן שלי לנוע בטבעיות, לידיים שלי לרגליים שלי לראש לחזה לגב, נותן פשוט לגוף שלי לנוע בחופשיות, ודריה לצידי, גם היא נעה, ואנרגיה של הנאה, אנרגיה של חיים, אנרגיה של תשוקה זורמת לי בגוף בחופשיות, ואני מרגיש טוב עם עצמי. טוב עם מי שאני.
אבל פתאום, כמו משום מקום, מתחילות להגיע גם מחשבות נוספות: תראה איך אתה זז, אתה לא מספיק גברי, כולם עכשיו מסתכלים ורואים את מי שאתה באמת, את זה שלא מוחזק, את רועי שלא מוסתר, ופתאום אני קולט שרק דריה ואני לא מחופשים. ושכולם עכשיו רואים אותי. רואים את זה שמתחת למסכה, את אני המשוחרר, את זה שזז בחופשיות, מנשק ונוגע בדריה, והם בטח צוחקים עליו, מתחת למסכות שלהם.
אבל אז פתאום אני עוצר, ושואל: מחשבות יקרות, למה באתן לי לראש עכשיו?
ואני לא צריך לחכות יותר מדי. אני כבר מבין, ורק רואה עוד ועוד הוכחות לזה בזמן האחרון: כל פעם שבגוף שלי זורמת הנאה תשוקה חיות, בחופשיות ובלי מעצורים, אני נלחץ.
ולמה?
כי כשהשתוללתי מדיי, כעסו עליי.
כי אמרו לי שאני יותר מדיי מתלהב ומתרגש.
כי הרבה פעמים שמחתי ואז התאכזבתי.
כי למדתי שחופשי זה מסוכן.
ובכל פעם עכשיו שאנרגיה של חיות, תשוקה, הנאה, זורמות לי בגוף, הגוף שלי נלחץ. מפחד ממנה. ומזמן את המחשבות המדכאות והמעליבות הללו.
אלא שהפעם יכולתי לעצור את המחשבות מלהמשיך להגיע. אמרתי להן תודה על הדאגה, הרגעתי את הגוף, סיפרתי לו שאני איתו, שומר עליו, שכנעתי אותו שוב שמותר לנו ליהנות, והתחברתי לאנרגיית החיים, לתשוקה שלי, והמשכתי לרקוד עם עצמי, עם דריה, עם כל האנשים המחופשים סביבי שדחפו אותנו מצד לצד לפי קצב המוזיקה, ועם כל העולם. לרקוד את החופש שבחיים.
כנות – לנוע בחופשיות.
פורים שמח.