כנות – כשאהבה משתקפת בצפרדע קטנה

אתמול שירה ומיכה האגדיים (אם אתם באים לאי אתם חייבים לדבר איתם) לקחו אותנו למסעדה טבעונית עם אוכל טעים במיוחד, מדורה במרכז המסעדה, ומוזיקה חיה על במה עם מוזיקאים מכל העולם, חצוצרה, כינור, קלידים, גיטרות, זמרים ששרים בשפות שונות, אנשים מיוחדים, חופש ריקודים שיחות של הלב מכל עבר, והרבה פתיחות באוויר.
אבל ה"שוס" של המקום, זה דווקא כשכולם הולכים: הבמה מתרוקנת אט אט מכל המוזיקאים המדהימים, ההגברה מפסיקה, וקומץ אנשים מתקבץ סביב המדורה, יושבים לנגן יחד ולשיר. אתמול בערב ישב שם בחור דרום אמריקאי, שניגן בגיטרה, לידו ישב בחור ישראלי עם גיטרה נוספת, ועוד בחור אירופאי שניגן על חצוצרה.
המוזיקה הייתה נעימה, המעגל היה צפוף ולאן שלא הסתכלתי קיבלתי חיוך מלא באהבה ולב פתוח. בגלל המעגל ההדוק היו רגעים שנראה שכל אחד, בטעות או שלא, נוגע באלו שיושבים לצידו, כף רגל שנוגעת ביד שנשענת על האדמה, כתף שעונה על זו שלידה, ראש מונח על ברך, יד מלטפת גב, אנשים מכל העולם יוצרים ביחד מעגל של אהבה, מעגל של תקשורת, בלי מילים. מעגל של מוזיקה.
ואני יושב שם ברחם העולמי הזה, עיניי עצומות ואני נותן למוסיקה למלא את ליבי, את איברי גופי, את חושיי, את נשמתי. מרשה לגוף שלי לזוז, נותן לאנרגיה שלי, למי שאני, למהות שלי, פשוט להיות. בלי לנסות להיות שום דבר. בלי לדבר. בלי להתאמץ. נותן לאהבה להיכנס לי ללב וללב שלי להוציא החוצה את האהבה שהוא.
נותן לתדר של אהבה להיכנס ולצאת כמו נשימה. להיות פשוט חלק מהתנועה הזו.
וברור שלרגעים הן הגיעו, המחשבות המאיימות, אלו שמפחדות מהלב הפתוח, אלו שנכוו, אלו שבאות לספר לי שלב פתוח זה מסוכן, שמספרות שזה לא כדאי,
שזה לא אמיתי.
שזה לא החיים.
שאני חי בסרט.
מזכירות לי שיש מלחמות.
שיש גם שנאה.
מבקרות את איך שאני זז.
מנסות להגיד לי שאני כמו שאני, זה לא מספיק.
מספרות לי שהעולם הזה הוא לא מקום בטוח.
אבל אני זוכר את תפקידן: הן באות להזהיר אותי ממה שהן הכי מפחדות ממנו: אהבה נקייה בין נשמות, בין אזרחי העולם.
הן מפחדות שאני איפגע.
אבל אני שוב נושם. ולעוד רגע קטן מרשה לעצמי לבטוח באהבה.
וכשפתחתי לרגע את העיניים וראיתי את דריה כולה חיוכים, מזיזה את הגוף המושלם שלה עם הצלילים שהתנגנו באוויר, מסתכלת בי בעיניים, יכולתי ללחוש לה שתי מילים: "מותר לנו".
ובלב שנינו ידענו: מותר לנו ליהנות.
מותר לנו לאהוב.
ועם התחושה הזו הסתכלתי לשמיים, פרסתי ידיים לשמיים, לכוכבים, לאלוהים ואז היא קפצה אליי, ישר לתוך היד:
כמו מאשרת את החיבור עם כל מה שקיים, ביצור אחד קטן.
יש אהבה בעולם, והיא כבר כאן.
כנות – כשאהבה משתקפת בצפרדע קטנה