כנות – כי עסק זו דרך

אתמול בערב, בקבוצה סגורה שאני מנהל, אחת הלקוחות שלי, שעבדתי איתה בעבר הלא רחוק, מישהי שאני מעריך מאוד את מה שהיא מביאה לעולם, כתבה שבשביל שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מה שהיא אוהבת, היא מחפשת עבודה חלקית.
והאמת שהפוסט הזה שלה, יצר אצלי המון אשמה. אשמה וכאב.
מה יש לי לתת? מה שווה כל השיטה של הכנות, אם לקוחה שעבדתי איתה, מישהי שאני ממש מאמין במה שיש לה לתת, צריכה אחרי תהליך איתי, לחפש עבודה במשרה חלקית?
אז אחרי שקצת הרשיתי לעצמי להלקות את עצמי וגם קצת לרדת על עצמי,
דריה פתאום קלטה אותי, יושב לי כך בסלון.
עצוב, שותק, ומכונס בעצמי.
וכששיתפתי אותה במה שעובר עליי, נזכרנו ביחד בדרך שלנו, כשני עצמאים,
שני עצמאים שבחרו ללכת אחרי תשוקת הלב שלהם.
עצמאים שהם הורים לשלושה ילדים, שבחרו לא לוותר על חיים קשובים לעצמם, לא לוותר על הגשמת הרצונות שלהם, לא לוותר על הדיוק שלהם.
וכמה דברים פגשנו בדרך.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו דואגים בסוף החודש, כמה פעמים החלטנו שמחר בבוקר אנחנו חוזרים להיות שכירים, איש איש במקצועו, כמה פעמים היינו יושבים בלילה אחרי שכולם הלכו לישון, יושבים אחד מול השני בסלון מודאגים, כואבים, מפחדים.
לפעמים ביחד, לפעמים אחד נגד השני.