כנות – חלומות הם צעדים קטנים.

אתמול עלמה (12), בתי הבכורה, החליטה שבחופש הגדול הבא היא רוצה לעשות אודישנים לתוכנית ״הבנים והבנות״ (תוכנית תחרותית בין בנים לבנות בערוץ הילדים):
היא גם אוהבת את התוכנית הזאת, היא גם מאוד אוהבת פעילות גופנית ואתגרים, והיא גם יודעת לדבר נהדר על כל מה שהיא מרגישה.
על הנייר יש לה באמת את כל התכונות שצריך לתכנית כזאת.
אבל, עלמה היא בטח לא היחידה שנושאת את כל התכונות האלו: בטח יש עוד עשרות, אם לא מאות בנות, שאוהבות את התכנית הזאת, ממש טובות בפעילות גופנית ואתגרים, וגם ממש יודעות לדבר על הרגשות שלהן,
אז כשהיא באה לשאול אותי אם אני מרשה לה ללכת לאודישנים, הרגשתי צורך עז להנמיך לה ציפיות: להסביר לה שזה מאוד קשה להתקבל לתכניות כאלו, ושיש המון מתחרות, ושאם היא לא תתקבל זה לא אומר שהיא לא מספיק ״משהו״.
ואחרי שסיימתי את נאום הנמכת הציפיות שלי, היא הסתכלה עליי, היישר לתוך עיניי עם עיניה הכחולות, לקחה נשימה עמוקה ואמרה לי: ״אתה יודע אבא? אתה טיפוס די מבאס״.
והיא צודקת.
כל פעם שאחד הילדים שלי בא אליי עם איזה חלום שיש לו, הדבר הראשון שאני עושה זה, מנמיך לו את הציפיות.
אני קורא לזה להיות ריאלי. להבין מה הסיכוי הממשי של זה לקרות.
גם כשאורי (10) בא אליי השנה, עם החלטה שהוא וחבר שלו כותבים ומפיקים סרט מתח ופעולה על בית ספר מיוחד, שכל ילד היה רוצה להירשם אליו, סרט שהולך להופיע בכל בתי הקולנוע, ושאל אותי אם אני יכול לדבר עם אלי סטרול (הצלם שמצלם בעלמא מדיה את כל הסרטים), לבדוק איתו אם הוא יסכים לצלם את הסרט, כי הוא ממש אוהב את העבודות שלו,
הרגשתי צורך לעצור רגע, ולהסביר לאורי, באמת, איך התעשייה הזאת עובדת. וכמה כסף צריך בשביל להפיק פרוייקט כזה. ואיך זה עובד עם גיוס כסף מקרנות.
עד שברגע אחד הוא הסתכל עליי, היישר לתוך עיניי עם עיניו החומות, ואמר לי: ״אבא, אתה מוציא לי את כל הכיף, תעשה טובה, תדבר עם אלי ותשאיר לי לדמיין מה יקרה״.
וזה לא סתם שאני מנמיך להם ציפיות.
גם אני הייתי פעם בדיוק כמוהם: חולם חלומות גדולים, מפנטז שעות במיטה איך אני זוכה במקום הראשון בתחרות השיחה הארצית ומקבל גביע מזהב, איך אני מציע לילדה שאהבתי במשך שנים חברות והיא מסכימה להיות חברה שלי, איך אני מתקבל בכיתה ז׳ לחטיבה שכל כך רציתי להתקבל אליה.
וכל החלומות האלו, אחד אחד הם התנפצו לי בפנים:
בתחרות השחייה, כבר בתחרות האזורית הגעתי במקום האחרון, כך שאפילו לא נשלחתי לארצית,
לילדה שאהבתי, הצעתי חברות ולא רק שהיא לא הסכימה, הבנתי שהבנות בכיתה, בכלל לא עפות עליי,
וגם מחטיבת הביניים, שכל כך רציתי להתקבל אליה, קיבלתי דחייה.
אז כן, במהלך השנים פיתחתי לי כלי, כלי שנקרא הנמכת ציפיות:
ברגע שעולה לי חלום, פנטזיה, אני מקטין אותו לעצמי, בודק אותו, אם הוא עובד באופן ריאלי, והכלי הזה שומר עליי, שומר שלא איפגע שוב, בודק ששוב לא ייתנפצו לי החלומות בפנים.
ובלילה, ישבתי בחוץ בגינה, ועלמה באה לשבת איתי:
״אתה יודע אבא, זה קצת מוזר, אתה הכי איש של חלומות, תראה אותך, כל מה שרצית הגשמת: לגור מחוץ לעיר בבית עם גינה, לעשות סדרות לאינטרנט, לפתוח עסק שנקרא כנות… אני זוכרת איך סבא אמר לך, שעם כנות לא קונים במכולת, זוכר? אז קצת מוזר, שכשאני, או אורי, או אמא, באים אליך עם החלומות שלנו, אתה מסביר לנו איך זה לא הגיוני שזה יקרה, במקום לחלום ביחד איתנו״.
היא נתנה לי נשיקת לילה טוב והלכה לישון, השאירה אותי לחשוב.
וזה נכון, היא ממש צודקת:
אולי בדרך היו כל מיני דברים קטנים שלא התגשמו, ילדות שלא הסכימו להיות חברות שלי, סדרות שכתבתי לטלביזיה ומעולם לא צולמו, עבודות שרציתי לעבוד בהן ולא התקבלתי, אבל הם כולם היו רק יעדים זמניים. יעדים שההצלחה או הכישלון בהם, רק כיוונו אותי לצעד הבא שלי, דייקו אותי, יצרו לי חלומות חדשים, מקומות חדשים שאני רוצה להיות בהם.
עד שדייקתי ודייקתי את החלומות הבאים שלי, את החלומות שאני חי בהם כעת, ושבתוכם, אני חולם לי כבר חלומות חדשים.
אז אולי, רק אולי, אני יכול לשחרר רק קצת את הכלי שלי להנמכת ציפיות?
כי כל חלום, גם אם הוא מוגשם, וגם אם לא, הוא עוד צעד לחלום המדוייק הבא.
אז ישבתי לי אתמול באמצע הלילה והכנתי רשימת חלומות נוספת,
עם אמונה מלאה, שבין אם הם יקרו כמו שאני מתכנן, ובין אם לא,
הם בטוח יובילו אותי למקום הבא, הכי מדוייק לי.

כנות – חלומות הם צעדים קטנים.
בתמונה: מגשים חלום קטן