כשהייתי ממש בתחילת הדרך שלי, וכבר שיווקתי בכנות, היה לי מספר לקוחות, בודדים , והמצב הכלכלי שלי היה בכי רע.
ולמרות שהאמנתי בדרך שלי, עדיין הרגשתי קצת מוזר לעשות עם אנשים דרך של שיווק, שאני עצמי עוד לא מצליח להתפרנס ממנה.
באותה תקופה הייתי הולך לקבוצת עסקים, כזו שנפגשת פעם בשבוע, וכולם בה עוזרים לכולם, תומכים בכולם.
ובסוף אחד המפגשים היא ניגשה אליי. משהו במה שאמרתי שם, בזה ששיתפתי בקשיים שלי, קנה אותה. בזה שלא התביישתי להגיד שאין לי הרבה לקוחות, שהעסק שלי בתחילת הדרך, שאני עדיין לא ממש מתפרנס ממנו.
וכבר למחרת נפגשנו לפגישת ייעוץ (באותה תקופה פגשתי לקוחות אצלי בית, עוד לא היה לי משרד).
היא עסקה בתחום של עיצוב בתים. לה כבר היו לא מעט לקוחות, אבל היא רצתה ללמוד איך היא יכולה לתקשר את עצמה בכנות, בלי להתבייש במי שהיא, במה שהיא מביאה.
לאו דווקא ברשת הדיגיטלית, בכלל בתקשורת שלה: עם קולגות, עם לקוחות, בקבוצת העסקים.
באותו בוקר שהיא הייתה צריכה להגיע, ממש רגע לפני שהיא נכנסה, קיבלתי טלפון מפקידת הבנק שלנו, שהודיעה לי שאני שוב בחריגה, ועד סוף היום אני חייב למצוא לזה פתרון.
ובדיוק כשניתקנו את השיחה היא נכנסה, וראתה שהפנים שלי נפולות. התדר שלי היה מאד נמוך. ואיך שהיא נכנסה ראיתי את האכזבה שלה על הפנים: החדר הקטן, הכלבה שנבחה עליה בכניסה, הפנים העגומות שלי.
ומייד כשנכנסה בחרתי לשתף אותה בכנות, הרי תקשורת כנה אמורה להיות הדרך שמסדרת את הכל, לא? ואמרתי: "פשוט קיבלתי טלפון עכשיו מפקידת הבנק".
היא הסתכלה עליי, הביטה סביבה על החדר, חייכה ואמרה לי: "כנות, נכון? אז האמת, שמשהו בך מאוד עניין אותי. בשיטה. בכנות. אבל האמת שאני לא מסוגלת ללכת ליועץ עסקי שנמצא במצב שאתה נמצא בו. מצטערת".
היא נתנה לי חיבוק מנחם ויצאה מהבית, ואיך שהדלת נטרקה פרצתי בבכי.
זה לא רק המצב הכלכלי, זה לא רק שלקוחה התחרטה ולא רצתה לעבוד איתי, זה שפתאום איבדתי ביטחון בכנות עצמה.
אולי הייתי צריך להסתיר את השיחה? חשבתי, "אולי כן הייתי צריך לייצר תדמית של מישהו יותר מצליח? אולי לכנות יש גבולות?".
באותם רגעים לא היו לי תשובות לשאלות האלו:
לא רק שהתקשרו אליי מהבנק, הדרך שלי גם גרמה לי לאבד לקוחה, להפסיד כסף.
השבועות שאחרי גרמו לי להסתגר, גם הפסקתי ללכת לקבוצת העסקים, אבל ידעתי שאין לי דרך אחרת.
שבכל פעם שאני לובש מסכה אני סובל.
שאם אני מסתיר אני מתרחק מעצמי.
משדר לעצמי שהמצב שלי כרגע לא לגיטימי.
אז פשוט המשכתי עם הכנות.
המשכתי לשווק ולתקשר את איפה שאני.
ושנים אחרי זה פגשתי אותה, במקרה אז כבר היו לי משרדים, היומן שלי היה מלא, ונפגשנו בבית קפה, ואיך שהיא ראתה אותי היא ניגשה להתנצל. "זה בסדר", אמרתי לה, "אני מבין, באותו רגע יועץ עסקי כמוני לא התאים לך, היית צריכה מישהו שיהיה יותר מצליח ממך, שיראה לך לאן אפשר לשאוף".
אבל היא אמרה: "זה לא היה רק זה. האמת שלא יכולתי לפגוש את המקום שלך. המקום שאתה היית בו זה המקום שאני הכי פחדתי להיות בו. בהתחלה באתי כי הערצתי את האומץ שלך להיות בו, אבל כשנפגשנו הבנתי, שלי אין את האומץ אפילו להסתכל עליו".
קישקשנו קצת ונפרדנו, אבל הפגישה המקרית הזו איתה הייתה בשבילי משמעותית.
לזכור את הרגע הזה שקרה בינינו אז.
את המקום הזה שהייתי בו .
לזכור את התנועה של החיים, ולזכור שכנות זו דרך שלא תמיד מניבה תוצאות באותו הרגע. כנות זה תהליך של חיים.