ממש בתחילת הדרך העצמאית שלי, הוזמנתי על ידי חברה גדולה ורצינית להפיק להם סרטון פרסומת קצר.
זה היה אחד הסרטונים הראשונים שלי, ונתתי שם את הנשמה: מחשבות רבות של לפני, עבודת תסריט, בחירת צוות משובח, עבודה מאומצת לפני ימי הצילום ובמהלכם, ובלילה לפני שהייתי צריך להציג את הסרט ללקוח, לא ישנתי בכלל.
לפגישה הגעתי רועד, מרוגש, ההרגשה הייתה שהמנכ"ל של אותה חברה הולך להחליט עכשיו על המשך חיי – האם אני ראוי להפיק סרטים או לא.
הוא זה שיחליט אם אני טוב או לא, שווה או לא, ממש האמנתי אז, שהוא זה שיחתום את גורלי.
וכשעשיתי PLAYY על הסרטון הוא צפה בו עד הסוף, לקח נשימה, הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר:
"זה פשוט חרא סרט. זה גרוע, זה משעמם, זה זוועה".
ואני עמדתי שם המום.
ניסיתי להתנצל, להסביר, לנסות לתקן, להציע לשפר,
אבל הוא רק אמר: "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אתה לא תראה ממני שקל על הזוועה הזו".
מהפגישה יצאתי שבר כלי.
אולי אני באמת לא מוכשר בתחום הזה? חשבתי.
המצב רוח שלי וכמובן גם הערך שלי ירדו מתחת לרצפה ולא הצליחו לעלות משם.
למזלי הגדול, דריה כנף, אשתי, היא עורכת דין, ואחרי שהוא קיבל ממנה מכתב הוא שילם לנו את כל הכסף, ואפילו השתמש בסרט,
אבל אצלי זה לא שינה כלום:
לסט המחשבות הקיים שלי, התווספה עוד הוכחה לכך שהנה, אני לא טוב מספיק.
עוד הוכחה לקול הפנימי שמספר לי שאני לא ראוי.
ובאמת שנים קדימה, כל פעם אחרי שלקחתי עבודה, שלחתי הצעת מחיר, הצגתי סרט שהפקתי,
היה שם, בין כל הקולות בראשי, גם אותו סיפור שקרה מול אותו לקוח.
ולא משנה כמה הצלחות ומחמאות קיבלתי, הסיפור הזה לא הרפה.
ואתמול בשיחת ייעוץ עסקי עם לקוח אהוב שלי, הוא סיפר לי באיזשהו הקשר, שהמנכ"ל של אותה חברה, זה שאמר לי שהסרט שלי זוועה וסירב לשלם, עשה לו בדיוק את אותו הדבר. אבל בדיוק.
ומסתבר שהלקוח שלי, כבר מכיר עוד סיפור כזה של מישהו שלישי, והבין מזמן שזו ממש אסטרטגיה שלו, של המנכ"ל:
הוא מזמין עבודות באימפולסיביות ובהתלהבות, חותם על חוזים, אחרי זה מתחרט ומשנה את דעתו, ובשביל לא לשלם הוא מספר לך שזה היה חרא וגרוע ומעליב את הספק עד שזה מתבייש לקחת כסף על מה שהוא הפיק.
ובאותו רגע כשהבנתי מה קרה, זה היה מדהים איך שהסיפור הזה, וכל מה שייחסתי לו וכתוצאה ממנו: העלבון, והצריבה ותחושת החוסר ערך – הכל ביחד בחבילה אחת פשוט השתחרר ממני והמשיך הלאה. כך ברגע, אחרי כל השנים האלו.
וזו הייתה עבורי גם תזכורת מצויינת, לכמה סיפורים יש לנו בתוך הראש. כמה "הוכחות" כנגדנו, זיכרונות קשים, מקרים שקרו לנו בעבר ועליהם אנחנו מבססים את הערך שלנו. מחשבות תחושות רגשות פחדים הימנעויות הרגלים. הכל מתחיל ממקרים שכאלו.
כמה כאלו יש בנו.
והנה, מה אנחנו באמת יודעים. אולי הם בכלל לא היו נכונים אז. אולי הפחדים הכי גדולים שלנו, התחושות הכי עמוקות שלנו, ההימנעויות הכי רציניות שלנו, מבוססים על סיפורים ומקרים שאנחנו בכלל לא יודעים מה הייתה האמת מאחוריהם.
מה שכן אנחנו יודעים לבטח זה מה התשוקות שלנו. המהות שלנו. הרצונות העמוקים שלנו. מי אנחנו מבפנים.
ואולי כדאי לנו להקשיב רק לזה.
כנות – הכל פתוח בשבילינו