לפני כמה ערבים נפגשתי עם חברת עבר שלי, מי שהייתה אולי האדם הכי קרוב אליי בגילאים 17 עד 23.
וכשהכרנו בגיל 17, ולמרות שהייתי כבר חילוני לחלוטין, למדתי בישיבה תיכונית, ואף אחד לא באמת הבין אותי. אני זוכר שהמחנך שלי הכריח אותי להסתפר קרחת, רק כי בבוקר שכחתי להוריד את העגיל מהאוזן, ובטעות באתי איתו. זה היה העונש שלי, לגזור את כל התלתלים השחורים הפראיים שהיו לי על הראש.
הרבה חברים לא היו לי, וגם שם טוב לא היה לי בחברה הדתית. אבא שלי היה איש שמרן, שתלטן ודומיננטי, כך שגם בבית עברתי כל מיני דברים על עצם היותי. נפש חופשייה כלואה במציאות שלא יודעת איך לאכול אותה, איך לקבל אותה.
והיא לעומתי, באה מבית חופשי ומתירני, והייתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, או כך לפחות חשבתי באותן שנים, והמפגש בינינו, היה לתת רשות אחד לשני להיות כל מה שהוא.
המסע המשותף שלנו, והרשות להגיד הכל ולעשות הכל, הביאו אותנו לא פעם למצבים מסוכנים, לא נעימים, ואפילו כאלו שהשאירו בנו לא מעט צלקות, אבל תמיד היינו שם, האחד בשביל השני, שומרים ומשגיחים.
וכשישבנו יחד באותו ערב, היא הזכירה לי שבאחד מהערבים המטורפים שלנו, בסוף הלילה, כשכבר היינו אצלי בדירה, שכבנו על הרצפה בחדר שלי, ואני, למרות ששתינו ועישנו בלי סוף, הדלקתי לנו עוד סיגריה מתובלת, ואחרי שלקחתי ממנה כמה שאכטות אמרתי לה: "אווווווו, סוף סוף זה מגיע, המוות המיוחל, ככה אני אוהב".
זה היה חופש בשבילי: הרשות להתנתק מהכל, הרשות לא להרגיש כלום, זה מבחינתי היה להיות מי שאני, חופשי מהעבר שלי, מהכאבים שלי, מהמציאות שלי, מהרגשות שלא נתנו מנוח.
בגיל 22 פגשתי את דריה, וחברת נעוריי פגשה את האהוב שלה, כמעט באותו זמן, ולמרות שניסינו לשמור על קשר זה לא הצליח, שנינו יצאנו ממסע הפורקן הזה, בצורך עמוק בחיים יציבים.
וכך באמת קרה: התחתנתי עם דריה, התחלתי לעבוד במשרות קבועות, לאט לאט הדחף להתפרק, לצרוח את עצמי החוצה, לעשות דברים משוגעים, לשבור כל מוסכמה, הלך ונעלם ואיתו גם שמחת החיים שלי. קם בבוקר הולך לעבודה חוזר בשמונה בערב מדליק טלביזיה, יום רודף יום.
חיים עם הרבה ביטחון שיש בהם הכל: בית, ילדים, עבודה. אבל בפנים, אני עצוב. החופש שלי היה יוצא החוצה רק ברגעים מאוד קרובים ומיוחדים עם דריה, או בשעה שהיינו רבים.
כך חייתי כמעט עשור, עד שיצאתי למסע של השנים אחרונות, המסע של כנות, בו מצאתי שוב את עצמי.
ובערב שנפגשנו, ודברנו, ונזכרנו, ובכינו, וצחקנו, אמרתי לה: "את יודעת, שרק בזכותך הרשיתי לעצמי להיות בכל החופש הזה. את באת כל כך חופשייה לקשר הזה", והיא התחילה לצחוק: "אתה אמיתי? רק בזכות החופש שלך, בזכות הפראות שלך, יכולתי להיות מי שאני. ברגע שהיית הולך לא הייתי מעיזה לעשות כלום".
ואז הביטה בי במבט שרוצה שאני אאמין לה, והוסיפה: "אתה תמיד היית האדם הכי אמיץ שאני מכירה, היה לך תמיד את הפה הכי גדול, תמיד עשית רק מה שרצית, וכולם היו על ה-ז' שלך. אתה היית חופשי באמת".
והמילים שלה, שבהתחלה שברו לי ההרבה מחשבות ישנות, עשו לי גם סדר בשאלה שאני מתעסק בה כבר הרבה זמן:
האם להיות בחופש, האם להרשות לעצמנו להיות כל מה שאנחנו, זה מסוכן? זה יכול לפגוע? בנו או בסביבה?
כי מצד אחד, באותן שנים באמת הייתי חופשי. אני לא אפרט לכם איזה דברים עשיתי, אבל הם באמת היו מחוץ לכל נורמה אפשרית. ופגעתי – בעצמי, וגם באחרים.
ולעומת זאת היום, שאני גם במסע להרשות לעצמי להיות כל מה שאני, לא רק שאני לא פוגע בעצמי או באחרים, בטח לא בכוונה, אני מרגיש שאני מיטיב עם עצמי, וגם עם כל מי שקרוב אליי.
אני מעמיק, פוגש, מתקרב, וזוכה להיות קרוב.
ואני חושב שההבדל בין שתי התקופות זה המקום שממנו החופש נולד, ובכלל – מה הוא מחפש.
בנעורים שלי עבדתי מתוך הפצע שלי: החופש שלי להיות מי שאני, בא מתוך מקום שרצה לברוח מהפצעים שלו, מהכאבים שלו. זה היה להיות חופשי, אבל חופשי ממני. חופשי מהלב שלי. חופשי מהעולם הרגשי שלי. חופשי מהכאבים שלי. חופשי מעצמי. המשאלה שלי הייתה למות. להגיע למצב הכי מודחק שאני יכול להיות. חופשי מהחיים. וכל הפעולות שעשיתי היו כדי להראות לעצמי שאני לא מרגיש כלום. שאני חופשי ממני.
ואילו היום, החופש שלי הוא חופש שמחפש להיות חופשי, להרגיש חופשי, לתת מקום לכל מה שאני. חופשי להיות במקום הכי קשוב, הכי מחובר. מבחינתי היום אני שואף לאחדות עם החיים, עם הסביבה, עם הבריאות, עם עצמי: עם הרגשות שלי, עם הכאבים שלי, חופשי להיות מי שאני, חופשי לפגוש אותי.
והרבה פעמים אני נתקל בפחד הזה: בסדנאות שלי, במפגשים האישיים, פחד שאם נרשה לעצמנו להיות בחופש עם כל מה שחי בנו, עם היצרים שלנו, הרגשות התחושות והקולות שבנו, אנחנו יכולים לפגוע במישהו. להיות הרסניים. להרוס לעצמנו מערכות יחסים, מקומות עבודה, לקוחות, קשרים משפחתיים.
ואני חושב שאם אני חופשי להרגיש, לפגוש ככה, אני מאמין שרק טוב יכול לצאת מזה. החופש הוא לא לברוח מהחיים בעיניי, החופש הוא להסכים לפגוש את החיים.
כנות – החופש לפגוש אותי, לפגוש את החיים.