לפני החופשה שלנו בתאילנד היו שבועות בהם הייתי פוגש יותר ממאה איש בשבוע: סדנאות, קבוצות ופגישות אישיות, כך שהמעבר לחופשה בתאילנד, במהלכה אני פוגש רק את המשפחה שלי, היה מעבר חד. ולכן מצאתי את עצמי כמעט כל הזמן בטלפון ובמחשב. שולח תמונות לחברים, מעלה פוסטים בפייסבוק, עונה ומתכתב בווטסאפ עם הצוות של כנות. ואחרי שבוע בדיוק, דריה הושיבה אותי לשיחה: "נסענו לזמן משפחה בתאילנד ואתה כל הזמן בטלפון. אני מבינה שקשה לך המעבר בין השגרה לזמן משפחה". ולפני שהיא הוסיפה עוד מילה אמרתי: "אני אסגור את הטלפון". "לא צריך לסגור, רק קצת להמעיט", היא אמרה. "אני רוצה לסגור", פסקתי. "בא לי לנסות להתנתק מהכל. מהמיילים, מההודעות, מהלייקים, מהשיתופים".
וכמה דקות אחרי השיחה קיבלתי מיגרנה מטורפת, והלכתי לישון.
והימים הבאים היו נפלאים. הזמן שהתפנה לי מהמסך התגלה כמו שדריה אמרה, כזמן משפחה. רק שבשונה מהשגרה שלי, או מהשבוע הראשון של החופשה, ברגע שפגשתי כאב מול המשפחה לא יכולתי לברוח למסך. וכל דבר קטן הצריך ממני התמודדות. אחד הקשיים הגדולים שפגשתי היה דווקא מול הבן שלי אורי, אהוב לבי. אורי בן ה12 אוהב שנח לו. שנעים לו. ולא מוכן לעשות דברים שהוא לא אוהב. גם אם הם בדרך למשהו שהוא אוהב.
ודריה תמיד רוצה להתחשב בו. ישר לענות על הצורך שעולה לו. ובכלל של כל אחד מהילדים שלנו.
כך שהליכות משפחתיות בדרך לאנשהו מלוות בתלונות מצידו, ודריה שמנסה למצוא עבורו פתרונות. הוא צריך במהלך היום זמן חדר, הוא צריך את השקט שלו, הוא לא יאכל במקום שהאוכל שם לא לטעמו, ולא יישב במקום שלא נעים לו בו, רק כי כולם רוצים לשבת שם.
ובכל הזדמנות שנתקלתי באחת מההתנהגויות האלו, הרגשתי את הגוף שלי מתרתח. כעס מציף אותי. המחשבות שלי מתמלאות בשיפוטיות כלפיו: מילים כמו עצלן, מפונק, אגואיסט. ובגלל שאני משתדל לא להרים קול על הילדים שלי, ולא להוציא עליהם את השיפוטים שעולים לי בראש, ובגלל שלא היה לי מסך לברוח אליו, נאלצתי בכל פעם שזה קרה ללכת למקום שקט. להתיישב עם עצמי. לעצום עיניים ולעשות עבודה. בפעמים הראשונות רק נתתי מקום למה שעולה בי. הרשיתי לעצמי לכעוס עליו. להיות שיפוטי. בגלל שזה לא היה מולו אלא רק עם עצמי יכולתי ללכת עם המחשבות האלו עד הסוף. ואחרי שנתתי מקום גם לתחושות בגוף, יכולתי לראות שזה ממש מרגיע אותי. ושאחרי כמה דקות אני יכול לחזור ולהינות עם כולם. אבל עדיין בפעם הבאה שהייתי נתקל שוב בהתנהגות הזו, הכאב היה עולה לי שוב.
באחת הפעמים שזה קרה והלכתי לשבת עם עצמי ולתת מקום לכל הרגשות הקשים שעולים בי, הוספתי לזה שאלה (שזה משהו שאני עובד איתו בזמן האחרון גם בסדנאות ובפגישות אישיות). שאלתי את עצמי: מה במה שאני מרגיש עכשיו זו בקשה להתרחבות? אני מאמין שבכל התנהגות, רגש או דפוס שלנו, יש בקשה עמוקה לגדילה. וברגע שאני מחפש את ההתרחבות שבדבר, נפתחת לי פרספקטיבה חדשה לגדילה. וגם הפעם, רק שאלתי את עצמי מה ההתרחבות פה, ומייד התחילו לעלות לי סצינות מהילדות, סצינות בהן אני כילד רגיש מאד מסתובב עם אבא שלי בשוק עם כאב ראש. מבקש שנחזור הביתה. אבל אבא שלי לא מקשיב לי, ואנחנו ממשיכים להסתובב. את הצורך שלי בזמן חדר, ואת אבא שלי מתעצבן עליי שאני מעדיף לשבת בחדר במקום להסתובב. כועס עליי שהצרכים שלי שונים משלו. את זה שאני מחפש שיהיה לי נח ונעים. קורא לי אגואיסט. לא מתחשב. מפונק. וכשאני נזכר בזה עולות לי דמעות בעיניים. ואחרי זה בכי ששוטף את הלחיים. וברגע אחד מצטיירת לי נוסחא: אם אני קשוב לצרכים שלי, אם אני רוצה שיהיה לי נעים ונח, אני מפונק ואגואיסט.
והמשפט הזה בהתחלה מכאיב לי, ואחרי זה משחרר אותי, ובעיקר מחבר אותי. מחבר אותי לרצון העמוק שלי להיות קשוב לצרכים שלי. להיות קשוב לצרכים של הילדים שלי. וללמד אותם להיות קשובים לעצמם.
הפעם אני חוזר אחרת, חוזר עם מתנה, עם הבנה: יש פה חופשה של חמישה אנשים. של חמש נשמות. עם צרכים ועם רצונות. ועם ידיעה שלהיות קשוב לצרכים זה לא משהו רע.
וזה מדהים שברגע שאני לא כועס בכל פעם שעולה צורך לנוח, להיות בזמן חדר, לקבל אוכל שונה, ולהיפך, אני מבין וקשוב, פתאום אורי מוכן לוותר. לבדוק מה היתר רוצים. לחכות. להתמודד.
ברגע שרואים את הצרכים שלו, הוא מתפנה להיות קשוב לצרכים של כולם. כאילו הוא רק נשלח להפעיל אותי רגשית, בכדי שאני אראה, וארפא את המקום הזה בעצמי.
כנות – הורות מרפאה.
ומי מההורים שקוראים אותי ורוצים לעשות עבודה דומה, להלן חמישה שלבים לעבודה:
1. להתרחק מהסיטואציה. ללכת למקום בו אני יכול לתת מקום לכל הרגשות שעולים בי. לכעס, לשנאה, לעצבים. ממש להרגיש הכל בגוף.
2. לבדוק על מה הרגשות האלו יושבים. על אלו הנחות יסוד הכעס הזה יושב: פינוק זה רע. כדי שהילד שלי יוכל להתמודד בחיים אסור לי לתת מענה לכל צורך שעולה בו. ילד שמבקש מענה לכל צרכיו הוא אגואיסט. אגואיסט זה אדם רע.
3. להיזכר: מאיפה יש לי את הנחת היסוד הזו? מההורים? מהילדות? באיזו סצינה זה נוצר? לנסות להתחבר לסיטואציה הזו רגשית.
4. לבדוק: מה פה מהווה התרחבות בשבילי. מה הבקשה העמוקה שלי מעצמי. מה אני רוצה לעצמי. שיקשיבו לי? שיראו אותי? שיפנקו אותי?
5.ברגע שמצאנו את ההתרחבות, להרגיש אותה בגוף, להניע אותה בגוף, לחזור לילד.
בהצלחה.
בתמונה: חמסה קשובה.