כנות – דרך הרגש

אחד הדברים שהכי מפריעים לי בעצמי, זה דפוס מסוים שמלווה אותי, מאז שאני ילד.
דפוס שמאז ומעולם אני מנסה להיפטר ממנו.
כשאני אומר ״דפוס״, אני מתכוון להרגל או התנהגות מסוימת,
ולהלן אביא מספר דוגמאות, לדפוסים שכיחים שנתקלתי בהם אצל אנשים:
עישון סיגריות, עישון מריחואנה, אכילה באמצע הלילה, התפרצויות זעם, התכנסות פנימה והיעלמות מהעולם, בריחה מהבית, שתייה לשכרה, צפייה בפורנו, אוננות בעבודה, הקאות, אובססיביות (ויש עוד).

ולגבי הדפוס הספציפי שלי, אני מאמין שניסיתי כבר את רוב השיטות:
בהתחלה זה היה דרך ביקורת והלקאה עצמית, בכל פעם שהשתמשתי בו,
אח"כ זה היה דרך הכרזת מלחמה שהכרזתי עליו,
ובשנים האחרונות ניסיתי לקבל אותו, לחבק אותו, לתת לו מקום,
אבל שום דבר לא עזר:
כשניסיתי להילחם בו, הוא היה איתן וחזק מהכל,
כשניסיתי לקבל אותו, הרגשתי שאני משקר לעצמי, כי הוא מעורר בי דברים שאני רוצה כבר לשים מאחוריי, ואני לא באמת מצליח להיות מולו בקבלה אמיתית, כמו מול התנהגויות אחרות שלי.
ולכן השנה, בתקופת בין המצרים, כלומר בשלושת השבועות שלפני תשעה באב,
החלטתי לעשות מעשה ולנסות שוב להיפרד ממנו.
לנסות, ולקוות שבתשעה באב, אחרי 21 ימים, הוא ישתחרר אחת ולתמיד מהמערכת שלי.
כדתל״ש (דתי לשעבר), תקופת בין המצרים מתוייגת אצלי בראש כתקופה של אבלות,
ואבלות היא הרי תקופה של פרידה, ואין תקופה מושלמת מזו להתאבל ולהיפרד גם מהדפוס שלי.
והטכניקה שלי הפעם הייתה ברורה: להרגיש את כל הרגשות שבגללם אני בורח לדפוס הזה.
הרי השימוש שלי בדפוס הזה מגיע, בכל פעם שאני לא רוצה להרגיש רגשות מסויימים,
אז החלטתי שבמקום להשתמש בו, בדפוס, כמו מכור שבורח מהחיים להתמכרות שלו,
אני אסכים וארגיש את כל מה שיש שם מתחת: ארגיש את הרגשות מהם אני בורח לתוך הדפוס.
ובאמת, זה עבד:
אמנם הימים הראשונים היו ממש קשים, אבל הרשיתי לעצמי לכאוב,
ובעזרת נשימות למקום שזה הרגיש בגוף, אפשרתי לאט לאט לכאב לחלוף, כך עד הפעם הבאה.
שבהתחלה הייתה אחרי שעה, ואחרי זה אחרי שעתיים, וככל שהזמן חלף, כך גם התדירות שלו חלפה,
וכך במשך 20 יום הצלחתי להימנע משימוש בדפוס שלי,
רק בעזרת הסכמה להרגיש את הרגשות שיושבים מתחתיו, ובעזרת נשימות לאזורים שונים בגוף.
רק שאתמול, ערב תשעה באב, היה מסוג הימים האלו שהם מאתגרים באופן מיוחד:
יום שהוא כמו כדור שלג של רגשות,
שמרגע לרגע עוד ועוד כפתורים נלחצים בו, כאילו כפתור לוחץ על כפתור,
והצורך המוכר בשימוש בדפוס, כתרופה לכל מזור,
נקרא שוב ושוב.
וניסיתי להרגיש את הכאב, וניסיתי להחליף את המחשבות הטורדניות במחשבות חיוביות, וניסיתי לתת מקום לכל מה שעלה,
אבל שום דבר לא עזר,
עד שבסוף נשברתי.
ואחרי כמעט שלושה שבועות,
יום לפני תשעה באב,
השתמשתי בדפוס שלי.
ובהתחלה כעסתי על עצמי:
שהרסתי לי, שנשברתי.
ואחרי זה התאכזבתי מעצמי:
איך, איך לא הצלחתי לעמוד בזה? איך לא הצלחתי להרגיש? למה ברחתי לדפוס הארור הזה?
ואחרי זה נבהלתי:
נבהלתי שעכשיו, הכל יחזור לקדמותו. שעוד פעם, במקום להרגיש, אני אשתמש בדפוס, ושוב הוא יופיע כל הזמן.
אבל אז, ברגע אחד, כמו בקסם, הצלחתי להסתכל על הכל קצת יותר מגבוה.
ופתאום יכולתי לראות, שהדפוס הוא לא רק הדבר עצמו, אלא גם ההלקאה שאחריו, והאכזבה שאחריו, והבהלה שאחריו.
ואם נפרדים, אז נפרדים מהכל,
ואם במקום להיות בדפוס, מרגישים, אז מרגישים הכל.
אז נכון שבחלק הראשון של הדפוס כבר השתמשתי,
אבל עם החלקים האחרים שלו, עוד אפשר לעבוד.
אז ישר הרשיתי לעצמי להרגיש הכל:
להרגיש את הרגשות שעולים במקום להלקות את עצמי,
להרגיש את הרגשות שעולים במקום להתאכזב מעצמי,
להרגיש את הרגשות שעולים במקום להיבהל מה יביא עתיד לפניי.
להרגיש ולנשום לכל המקומות שזה מרגיש לי בגוף.
והנה עכשיו, בתשעה באב,
אני מזמין את עצמי להיפרד מכל הדפוסים שלי, שעושים לי לא נעים:
מאלו שלא הצלחתי לקבל, מאלו שלא הצלחתי להילחם בהם.
ואני מזמין את עצמי להחליף אותם, ברגשות עמוקים,
כי אני זוכר ויודע, שכל הרגשות זה אהבה,
שהמקור של כל הרגשות זה אלוהים,
וכשאני מרגיש, אני נוכח בעצמי,
וכשאני נוכח בעצמי, אני חי את עצמי.

כנות – דרך הרגש