איך שקר נולד?
"אמא לא אכלתי שוקולד מהמגירה!" היא נכנסת ומכריזה כששפתיה מרוחות בשחור המתוק הזה. וכשאני שואלת, בתגובה: "את רוצה לאכול ממי?" היא מייד אומרת: "כן! מאד! אני רוצה חביתה ו"לפפון" וטוסט וחומוס ותה!!", ואני מזהה שהיא פתאום ממש רעבה, ולא שמתי לב לשעה.
"אמא לא קרעתי שום דבר!" היא מודיעה לי בחיוך שובב, ואז צווחת משמחה כשאני נכנסת לחדר ומגלה את מיץ פטל, הספר, לא המיץ, תלוש כולו. "בואי אמא, ניקח דבק ונדביק ביחד", היא צוהלת לעברי, ואני מזהה שהיא פשוט ביקשה לשחק איתי.
וככה גם כשהיא "לא הציקה לאף אחד" כשעבדתי על המחשב ולא הייתי פנויה לה, וברגע שאני מתרוממת להשלים בין האחים הסוערים אני מגלה שהיא רק רצתה לחבק ולנשק ולשמוח עם אחיה ואיתי וממש לא מעוניינת להציק.
וכמובן כשהיא "מאד כועסת על הבובה שלא באה למפגש אתמול"! ואפילו מטיחה אותה בכעס על הרצפה, בשעה שזו אני בעצם שנעדרתי, אתמול בערב מהבית. היא מאד התגעגעה אליי, וזקוקה לדעת שגם אני, אליה.
וכשאני מזהה את כל אלו,
בתוך הקרע או השקר
הצעקה או ההטחה,
אני יכולה לתת לה מייד את שבאמת ביקשה:
חום. אהבה. מגע. קרבה. לראות אותה.
כך אני גם יכולה לחסוך משתינו את כל האוטומטים הקשים:
ממנה – את המילים המאוכזבות, את הגינוי, את הכעס
וממני – את התחושה ששיקרו לי, עשו לי, לא ראו אותי, או אפילו, ש"יש לנו בעיה".
ואולי, כך, לא תהיה לה, בעתיד, סיבה לשקר ולהסתיר ולנסות למשוך תשומת לב בכל מיני דרכים שפוגעות בה.
ואולי דרכה, אוכל לתקן גם את הילדה הקטנה שבי, שעדיין, לפעמים, מנסה.
הלוואי.