השכיר העצמאי והמשמעת

והמשפט הזה שלה העלה לי כאב גדול מאוד בחזה.
כי המשפט הזה הוא בדיוק הסיבה לכך שבמשך שנים הייתי שכיר,
והוא בדיוק הסיבה לכך שהמון אנשים לא רוצים לצאת לעצמאות.

ואני רוצה רגע להסתכל על המשפט הזה ביחד, כי לדעתי יש בו את אחד הכאבים הגדולים ביותר בשוק עבודה והפרנסה.
כאב שאני האמיתי שלי, לכאורה, לא רוצה בכלל לעבוד, והדרך היחידה להניע אותו קדימה היא על ידי פיתוח משמעת עצמית, פיתוח של שוטר פנימי שרודה בי ותופס אותי קצר, או לחילופין על ידי כך שיהיו לי בוסים ומפקדים שיישבו לי על הראש.
והאמונה הזו, זה אולי אחד הדברים הכי שכיחים שאני פוגש בעבודה שלי עם אנשים: החיפוש כל הזמן אחרי מה שיניע אותם, אחרי מי שיניע אותם, מישהו שישב להם על הראש, דברים שיישבו להם על הראש.
וכך בדיוק מתקיים שיח פנימי של ביקורת עצמית,
שיח של עונשים,
שיח של הפחדות,
שיח שמאמין שאנשים מבוגרים, נשמות חופשיות שחיות בעולם הזה, צריכות מישהו חיצוני שיישב להם על הראש, שיכניס אותם למשמעת, בשביל שהם יוכלו לעשות דברים, שיח של עבדים.

ואני רוצה לצעוק בקול גדול;
זו לא האמת!
זה לא נכון!
וזה לא יכול להמשיך לעבוד כך!
אם אני צריך שיישבו לי על הראש, אם אני צריך משמעת עצמית, אני כנראה לא מונע מהמקום הנכון שלי, אני כנראה לא בהקשבה.
כי יש תנועה אחרת.
תנועה שבאה מתוך הנאה, מתוך תשוקה, מתוך הקשבה, מתוך חיבור, מתוך כיף.
כן חברים – תנועה שאפשר ורצוי להתפרנס ממנה, תנועה שבה מה שמניע אותי זה אני, זה הרצון שלי.
בלי הפחדות.
בלי ביקורות.
בלי עונשים.
תנועה נקיה.

בבקשה תאמינו בזה.
אני יודע שזה קשה.
את המשפט הזה של הגרפיקאית אמרתי בעצמי המון פעמים:
אני לא אוכל להיות עצמאי, אני אין לי משמעת עצמית.
וזה כל כך מצחיק אותי היום.
כי היום אני רק רוצה לתת ולעשות עוד ועוד, ואף אחד לא צריך לשבת לי על הראש בשביל זה.