בכל מוצאי שבת מחדש, אני מחליטה שמחר, בבוקר יום ראשון, אני אעשה לי איסרו חג משלי.
***
יום שבתון נוסף ופרטי, שכולו אני ואני ואני.
מתוך מקום רגוע ושקט, נטול כל עכבות, אני מחליטה שכך בדיוק אקום לי מחר בבוקר.
בנחת ובשמחה אקום ואארגן ואסדר ואשקיע ואפקיד את ילדיי היפים במחוזותיהם, אנופף לשלושתם לשלום בחיוך צחור, ומשם אפליג לי היישר לבית הקפה השכונתי, כשמשקפי שמש וספר טוב באמתחתי.
שם אשב לי עם האמריקנו שלי (אולי אזמין גם קרואסון? נראה כבר בבוקר), ואקרא.
אקרא ואקרא ואקרא, עד שמציאות תתערבב בדמיון, ולא אדע אם אני זו אני, או אחת הדמויות מהספר החדש של הרוקי.
אחר כך אלך לקנות לי איזו שמלה חדשה, אולי גם נעליים, ואסע חזרה הביתה, לנמנם קצת.
איזה כיף זה לנמנם בבית שקט וקריר כשאף אחד לא מבקש ממך כלום?
שם אשקע לי בשינה קלה, אקיץ ממנה ללא שעון מעורר, אשתה עוד קפה במרפסת, רק אני עם עצמי, ביום שכולו חגיגת אהבה. אהבה עצמית. איזה כיף זה יום חופש ספונטני שכזה.
***
ואז מגיע יום ראשון באמת.
וביום ראשון האמיתי אני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, מאוחר מדיי.
אני הולכת לישון מאוחר במוצ"ש, בשש וחצי מכבה מבלי משים את השעון הטורדני, ולכן בד"כ בסביבות רבע לשמונה בבוקר, הגדולה האחראית שלי מעירה אותי בזעקות קרב ובהלה – "אמא! אמא! רבע לשמונה! אני מאחרת!".
כך מתחיל כל יום ראשון.
הקטנה מצידה מתעוררת מצעקות הבהלה ומייד מתחילה לבכות,
והאמצעי מצידו נוהג להתחפר בשלב זה עוד יותר עמוק בשמיכה שלו, כי רעש על הבוקר, בטח של 3 נשים שתלטניות וממהרות, לא בא לו טוב.
ובנוסף לכל זה, ומדהים שאני לא לומדת את הלקח, רק בשעה שמונה ועשרה של יום ראשון אני מגלה, בדרך כלל, שכל הלחמניות חוסלו במהלך השבת, שכל הגבינות נגמרו, ושאין ביצה אחת לנחמה.
ואז, בנוסף לעובדה שיש לי שתי עיניים נפוחות מחוסר שינה, שיער עומד, תינוקת בוכה, מתבגרת דאוגה, ואמצעי בהכחשה,
אני גם נדרשת להמציא את הגלגל ולהכין בהברקה של רגע ועם אפס חומרי גלם, ארוחת בוקר טעימה (טוב נתפשר על אכילה).
בימי ראשון בבוקר אני גם מגלה בדרך כלל את חוסרם של חפצים שאני ממש זקוקה להם,
כמו שקרה למשל הבוקר, כשהסנדלים של איימי לא אותרו בשום פינה: "לא ממי, אי אפשר ללכת עם מגפיים היום", ניסיתי לשווא להסביר, "כלומר אפשר אבל לא כדאי, כי חם, חם בחוץ, וגם חם במגפיים, כן אני מבינה שזה לא נשמע הגיוני, אוף לא משנה, איפה לעזאזל הסנדלים!! מי ראה אותם??"
ובסוף היא הלכה יחפה.
בשעה תשע לערך אני מצליחה להפקיד אותם במסגרותיהם, ורק אז, כשאני עוד עומדת בחנייה של הגן, מתכוונת להתניע ולצאת לחופשי ביום החופשי, אני מציצה בטלפון הנייד.
***
ואז (וזה מצחיק אבל כל יום ראשון זה חוזר על עצמו), אני שומעת מעין "גונג" כזה חזק,
כמו פעמון ענק שחובט בי, סטירת מציאות שמכה בערפיליי ומעירה אותי סופית:
עשרות מיילים, סמסמים והודעות שהצטברו במכשיר החל מ- 7 בבוקר ועד עכשיו (בדקתי הודעות ב- 1 בלילה ואני נשבעת שהן לא היו שם),
מבהירים לי, שכל מה שאיכשהו הצלחתי להדחיק במהלך הסופ"ש, כש"ניקיתי את הראש", דורש את מקומו, ועכשיו, וזה דחוף, כי ככה זה במקצוע שלי – הכל דחוף.
"תחזרי אליי לפני עשר?" שואלת ההודעה, אחת מיני רבות, ואני ממלמלת לעצמי: "בטח. בטח שלפני".
***
ואז אני מתניעה.
ונוסעת לקפה, בדיוק כמו שתכננתי,
אבל שלא כמו בתכנון המקורי, אני כבר לא יושבת.
לא ולא.
לא יושבת ולא קוראת ולא מזמינה קרואסון, אלא לוקחת קפה לדרך.
לוקחת ונוסעת עם חברותיי: "חייבת להספיק", "חייבת לעשות" ו-"שיט שכחתי" –
כולנו ביחד, נוסעות למשרד.
ושם, כל זכר לקדושת השבת, לשמחת הסופ"ש ולנינוחות ליל אמש נעלמים כליל, ואת מקומם תופסים מכתבים רשמיים, חוזים עקשניים ומיילים ארוכים רבי משתתפים.
***
ולפעמים, גם כשאני כבר יושבת ועובדת, עמוק בתוך יום ראשון, עולה בי פתאום דריה אחרת, דריה של שבת, זו שהבטיחה קפה וספר ואולי גם שמלה…?
ולפעמים אני כמעט ומתפתה לה, אבל אז, בדרך כלל, מגיעה הדריה השנייה, האחראית והמסודרת.
היא מבטיחה לדריה של שבת שבראשון הבא "ניקח יום חופש", ודריה של שבת מאמינה לה.
ביי ביי שבת, בוקר טוב שבוע. עכשיו זה סופי.