האושר כבר כאן

בתקופה האחרונה אני מגלה משהו אחר. אני מגלה שאני לא יכול להיות מאושר. אני מגלה שיש לי טראומת אושר.

למה שתהיה לי טראומת אושר?

כי בילדות, היו הרבה פעמים שהייתי מאושר: נגיד כשהשתוללתי בסלון, כשרקדתי עם אחותי, כשהייתי לוקח את הכלבה שלנו ברני לישון איתי במיטה, כשהיו באים חברים והיינו צוחקים כל הלילה, כשאני ואחותי היינו צוחקים ושרים מאחורה באוטו בזמן נסיעה, כשבהיתי בשיעור ודמיינתי דמיונות נעימים, כשהתקלחתי מלא זמן בבוקר במים חמים, כשהרשיתי לעצמי בכל מיני מצבים חברתיים להיות מי שאני, כשאכלתי בתאווה.

ובהרבה מהרגעים האלו כעסו עליי, לפעמים אפילו הענישו אותי, אפילו היו פעמים שקיבלתי מכות.

על מה? על זה שהפרעתי, שלא השתתקתי ישר כשביקשו, שהערתי מישהו משינה, שהייתי לא מרוכז בשיעור, שכשהבאתי משהו שונה איימתי על סדר המחשבה של מישהו אחר.

וכך קרה שבגוף שלי, נוצרה הידבקות: בין אנרגיה של הנאה, תשוקה ואושר, לבין עונש, כעס ומכות.

וכך נוצרה בי טראומת אושר.

ומאז, לא משנה כמה אני אנסה להיות מאושר, כמה שאני אשתדל, הגוף שלי יסכים לתת לי אושר עד רמה מסוימת. עד רמה שזה לא "מסוכן" לי.

ולכן, בכל פעם שאנרגיית האושר שלי מתחילה לזרום, אני עוצר אותה.

איך?

על ידי חרדות, מחשבות נוראיות, פירוש המציאות בצורה מסויימת, לפעמים אני בכלל לא אסכים לה לזרום מלכתחילה, אני ממש לא ארשה לעצמי אפילו להתחיל להיות מאושר.

אז אם גם לכם יש טראומת אושר כמו שלי, אני רוצה לשתף אתכם איך אני עובד איתה.

אני עובד איתה כמו שעובדים עם כל טראומה אחרת: מייצרים חוויות מתקנות. מסכימים לעצמנו להיות שוב באותה סיטואציה, בה נוצרה הטראומה, אבל הפעם במודעות. עם הכוונה. עם הקשבה לגוף ולנו. ובמקרה הזה אני פשוט מסכים לאנרגיית החיים לזרום לי בגוף, מרשה לעצמי להיות מאושר, ליהנות מדברים, לחגוג, להשתולל, להתענג, כל פעם עוד קצת, עם המון הקשבה לפחד. עם המון הקשבה לגוף. אבל כן, מרשה כל הזמן לעוד ועוד אושר להיות אצלי בגוף, עד שהגוף שלי ילמד להפסיק לפחד מהאושר. ואלי אני אוכל להיות קצת יותר מאושר.

במוצ"ש, הרשיתי לעצמי לחגוג את האושר שלי עוד, ואפילו הזמנתי את כל מי שרוצה לחגוג איתי את האושר שלנו.

בעזרת אנשים יקרים יצרתי ערב שכולו היה מיועד לזה, לעבוד עם הפחד, להיות מאושרים, לייצר חוויה מתקנת לטראומת האושר.

ובשבילי זה היה אחד הערבים הכי מאושרים בחיי: המחשבות כמעט ולא הגיעו, והזרימה של אנרגיית החיים הייתה כל כך חזקה, שגם אם הופיעה פה ושם מחשבה, היא לא יכלה להישאר.

וכשחזרתי מהערב הזה הביתה, שכבתי במיטה, וגלים של אושר זרמו לי בגוף. לא הצלחתי להירדם, והיה רגע שהרגשתי שזה אולי יותר מדי. שעברתי את הגבול שלי. שהרשיתי לעצמי יותר מדי. ובבוקר התעוררתי בגוף כואב: כמו ילד שהשתולל יותר מדי, עבר כל גבול, ואבא שלו כעס עליו על זה, ונתן לו מכות. ועם כאבי הגוף הגיעו גם המחשבות המצמצמות, ביקורת, שיפוטים, על הערב ועל איך הייתי.

ופעם הייתי מאמין להן. מתחיל לחקור מה היה, ואיפה הייתי לא מספיק, או חושב שהגוף שלי תפוס כי רקדתי יותר מדי.

אבל באותו בוקר ידעתי: אני פוסט טראומתי מאושר. הגוף שלי ממש מפחד מכל האושר הזה שהרגשתי, ועכשיו הוא רוצה לעצור אותו. זה יותר מדי בשבילו, הוא רוצה לחזור למוכר והידוע. אז לא התווכחתי איתו. ונתתי לו.

אני מתרחב לאט ובטוח, במנות קטנות, גדולות, בהפסקות. אני רוצה ללמד את הגוף שלי להיות מאושר בדרך שלו, בקצב שלי.

מה שבטוח – אני לא צריך לרדוף אחרי האושר, כי האושר כבר כאן. זה אני שלומד להרגיש אותו מחדש.

כנות – האושר כבר כאן