עצמאות להיות בדיוק מי שאני, בתוך הקשר
הרבה פעמים אני רואה תגובות לפוסטים של רועי,
על כמה שהוא בעל מושלם, ורגיש, וקשוב לעצמו, וכמה שבטח כיף לי עם כל זה.
אבל האמת היא, שבמשך שנים רבות,
לא היה לי בכלל פשוט לנהל זוגיות, וילדים, ובית, וחשבון בנק משותף,
עם גבר כל כך רגיש, שכל כך קשוב לעצמו.
עם גבר שלא אוהב ללכת למוסך,
עם גבר ששונא ללכת לבנק,
עם גבר שלא מעניין אותו ביטוחים וכדאיות כלכלית,
שמבחינתו אפשר לוותר על כל מה שדורש הדפסת טפסים או חתימה עליהם,
גם אם עתידנו הכלכלי תלוי בזה,
ושאף פעם, אבל אף פעם, לא "מתאים לו עכשיו" להזמין ו/או לתקשר ו/או לחכות בבית לחשמלאים, מובילים, מתווכים, אנשי מיחשוב או תאורה, וגם לא לאיש של המכונת כביסה.
*
כי חיים עם גבר כזה, דורשים הרבה מאד הבנה והכלה למקום הזה אצלו.
והרבה שנים לא הייתה בי שום הבנה.
ולא הייתה בי שום הכלה.
להיפך. כעסתי עליו מאד:
כעסתי עליו בכל פעם שהיה צריך ללכת לתקן משהו באוטו, והוא עשה הכל כדי להתחמק מזה.
כעסתי עליו בכל פעם שהיה צריך לרשום תזכורת על איזה טקס בבית ספר או חוג של הילדים, והוא פשוט מחק באלגנטיות ובלי מחשבה את המייל החשוב,
כעסתי עליו בכל פעם שהיה צריך לסדר משהו מול יוספה מהבנק / רמי החשמלאי / שרון המתווך / מג'יד הצבעי, והוא אוטומטית נתן לי את הטלפון ואמר לי: "דברי איתם, אני לא יודע מה להגיד".
*
"לא יודע מה להגיד?!" בערתי מפנים,
"אתה? רועי החכם והמוכשר והגאון והרגשי והרואה כל, אתה לא יודע מה להגיד לרמי על הנורה שנשרפה בסלון? אתה לא יודע מה המספר חשבון שלך בבנק? אתה לא יודע מה הגובה שלך לצורכי הביטוח בריאות שלך? שלך?".
עד מתי אני אחזיק את כל הדבר הזה לבד? עד מתי?
כעסתי, מאד כעסתי.
ואז אמרתי חצי משפט,
רועי מצידו ענה משפט וחצי,
אני כמובן לא נשארתי חייבת,
וברוך הבא ריב מהגיהנום. כבר לא פגשנו אותך איזה יומיים! תודה שקפצת לבקר.
*
ואז יום אחד רועי נכנס הביתה מהגינה, ואמר לי את אלו המילים:
"את יודעת, נכנסתי עכשיו רגע לדנה (השכנה). תשמעי, איזה כיף לדני (בעלה)! הבית תמיד מתוקתק כזה, כל דבר במקום, פרחים רעננים, תמיד יש בישולים על הכיריים, האמת, אני ממש מקנא בו".
ובהתחלה, כשהוא אמר לי את המילים האלו, התמלאתי בבושה גדולה.
איזו מין אישה אני באמת, שלא מכינה לבעל שלה ארוחת ערב מושקעת?
איזו מין אישה אני באמת, שלא תולה וילונות תחרה בזווית הנכונה?
איזו מין אישה אני באמת, שלא מייצרת אווירה ביתית פרחונית וחמימה לחזור אליה?
עמדתי שם ופשוט התמלאתי בבושה גדולה וקדומה ושבטית כזו.
הרגשתי שאני באמת חוטאת לכל המהות הנשית שלי.
שאני באמת לא מספיק אשה.
רגשות קשים מאוד עלו בי.
*
ומה עושים כשעולה בך אשמה, מול בן הזוג?
כמובן, תוקפים אותו:
"כן? זה מה שמפריע לך? הפרחים בסלון? כן? ומתי אתה בדיוק התנהגת כמו דני? מתי רועי, מתי? מתי שטפת את האוטו? מתי הלכת לבנק? מתי תלית מסמר? ארגנת חופשה משפחתית בחו"ל? לקחת את הכלבה לוטרינר? מתי? מתי? מתי!!!???"
כבר צעקתי עליו בחמת זעם.
את כל השנים שאני סוחבת עליי, את כל הניהול של הבית והעסקים המשותפים והילדים והחיים האלו צעקתי שם,
אשמה ותסכול וכעס ושנאה עלו בי,
ואיתם התערבבה תחושה קשה שמשהו לא טוב קורה אצלנו, משהו חריג.
ובעקבות כל אלו הגיע, כמובן, ריב נוסף מהגיהנום.
תודה שבאת. אין ספק שאתה יודע לשמור על קשר.
*
אבל אחרי שצעקנו ורבנו והטחנו ובכינו והאשמנו וצעקנו שוב (אצל דני ודנה לא צועקים ככה, זה בטוח),
ישבנו לשיחה טובה ורגועה.
ובשיחה הזו הבנתי משהו, ששינה לי את כל החיים עם רועי.
בשיחה הזו הבנתי, שאני בעצם בחרתי בכל מה שקורה פה.
שנח לי וטוב לי ונכון לי, עם החלוקה הקיימת.
שבתכל'ס, אני אוהבת את זה שרועי לוקח ממני כל כך הרבה חלקים, שנחשבו בעיניי ל"נשיים" עד היום:
שהוא מבשל, ועושה שיעורים עם הילדים, ומארח תמיד מאד יפה, ומקשיב לכולנו, מייעץ ופותר מחלוקות, תופר תחפושות, מסדר את הבית כל ערב ומקפיד לשמור על קשר טוב עם דני ודנה.
ואני, מאידך, קלטתי פתאום,
ממש מעדיפה לעשות את כל התפקידים שנחשבו בעיניי ל"גבריים" עד אותו רגע.
בחרתי להיות בשליטה מלאה עליהם, כי הם באמת חשובים לי,
מעניינים אותי הרבה יותר מפרחים או וילונות,
ואני סומכת שם בעיקר על עצמי.
באותו יום, קיבלתי לראשונה את העצמי שלי, בדיוק כמו שאני, בתוך הזוגיות,
ובעיקר קיבלתי את העצמי של רועי. בדיוק כמו שהוא.