טקסט שקראתי בבר מצווה של אחייני האהוב עומר:
——
אמא שלי תמיד אומרת שאנחנו דומים, אבל הפעם זה באמת מוגזם לגלות שאתה ואני קוראים בדיוק את אותה הפטרה. הפטרה של ״מחר חודש״.
בכנות, כשאני קראתי את ההפטרה זו הייתה בשבילי משימה לא קלה, אני דיסלקט, ואף פעם לפני כן לא הסכמתי לקרוא לפני קהל ולכן לא באמת התיחסתי לתוכן שלה. וגם בשבת בר מצווה שלי, והילדים שלי כבר מכירים את הסיפור שלאורך כל הזמן שקראתי את ההפטרה ישב מולי אחד המתפללים, וכל הזמן הניד בראשו כאילו אומר לי: "אתה לא קורא מספיק טוב", ורק אחרי זה שירדתי וכולם באו להגיד לי ישר כוח, גם הוא לחץ את ידי ועדיין הניד בראשו לשלילה. אחרי זה סבא יעקב סיפר לי שהאיש הזה חולה בפרקינסון.
אז גם בקריאה עצמה בשבת הבר מצווה שלי לא באמת הצלחתי ליהנות ולהתחבר לעוצמה שבסיפור הזה,
אבל דווקא בשבת שעברה כשישבנו בגינה ביחד, שי עומר ואני, וקראנו ביחד שוב את הפרשה של "מחר חודש", הבנתי פתאום למה זו ההפטרה שאני קיבלתי לקרוא בבר מצווה, ואולי בגלל שסבתא אומרת שאנחנו דומים, היא גם בדיוק הפרשה שמתאימה לך.
הסיפור המקראי של ״מחר חודש״ הוא סיפור של שלוש דמויות:
שאול, באותם שנים מלך ישראל
יהונתן בנו, היורש של הכיסא
ודוד נער צעיר, אשר מיועד לקחת את המלכות ממשפחתו של שאול.
שאול יודע כי דוד הוא מי שהולך להיות המלך הבא של ישראל, במקום בנו יהונתן שהרי הוא היורש הטבעי, ולכן הוא רוצה להרוג אותו.
שזה הגיוני ומקובל, בכל ממלכה בעידן ההוא אם יש מישהו שחותר תחת המלך שרוצה לקחת למלך את המקום שלו, דינו מוות.
אבל מעבר לכל הגיון ישר, דווקא יהונתן, מי שבאמת צריך לדאוג מכך שלוקחים לו את הכיסא, לא רק שהוא לא נלחם בדוד, הוא אוהב ודואג ושומר על דוד.
לנו שמכירים את הסיפור זה נראה ברור מאליו, אבל תחשבו לרגע: אם היה מישהו בעבודה שלנו שרוצה לקחת את המקום שלנו, איך הינו מגיבים, האם היינו אוהבים אותו ושומרים עליו?
תחשבו מתוך המקום האישי שלכם, אם אתם הייתם צריכים להיות המלכים של ישראל, והיה שם מישהו שחותר תחתיכם, מה הייתם מרגישים כלפיו?
ורק כשאנחנו רגע שמים את עצמינו במקום הזה אנחנו יכולים בכלל לאמוד את הדילמה שיונתן עומד בה.
וההפטרה מספרת את הסיפור בו שאול מגלה ליהונתן בנו כי הוא רוצה להרוג את דוד, רוצה להרוג אותו בשביל שהוא לא יאיים על המקום של יהונתן, אבל יהונתן בוחר, במקום לעזור לתפוס את דוד, הוא בוחר לגלות לדוד שרוצים להרוג אותו, ולעזור לו לברוח, ובכך בעצם לעזור לו להיות המלך של ישראל במקומו.
זה הסיפור בו יהונתן בוחר באהבה במקום במלוכה.
וזה בעיניי סיפור של בחירה, בחירה בין מה שצריך להיות, בין מה שמקובל, בין מה שנכון, מה שהגיוני, מה שלפעמים החברה או המשפחה מכתיבה לנו, לבין לבחור בהקשבה פנימה, הקשבה לאהבה, הקשבה למה שנכון לנו, למי שאנחנו, ולא לשום רעיון או סיפור.
ואני יודע שתמיד בבר מצווה אומרים "תקשיב לקול ההורים שלך", ובכלל לקולם של המבוגרים והמורים, ולכל בעלי הנסיון שיש, וזה לא שאני אומר שלא צריך להקשיב, להקשיב זה חשוב, אבל לפני שאתה מקשיב למישהו אחר, ולא אכפת לי אם זה אפילו המנהל של בית ספר, אני מבקש ממך שקודם כל תקשיב לעצמך. לקול שיש לך בלב.
לאלוהים ששוכן בך.
כי אם אנחנו דומים אני רוצה שתדע שבחיים שלי כל כך הרבה פעמים הייתי בצמתים בהם הייתי צריך לבחור בין מה שנכון לי לעשות, מה שמצפים ממני לעשות, מה שרוצים שאני אעשה, מה שאולי נראה כמו הבחירה הנכונה הטבעית בשבילי, לבין לבחור במה שהלב שלי אמר לי, למה שהקול הפנימי שבי רצה.
וכל פעם שבחרתי לפי מה שהלב שלי ביקש, מה שידעתי עמוק בתוכי שהוא הדבר הנכון עבורי לעשות, קרו לי ניסים, וזה תמיד הסתבר כדבר הכי מדוייק עבורי , בדיוק כמו שיהונתן בחר במה שהלב שלו הרגיש, האהבה שלו לדוד, על פני מה שמקובל: לדבוק באביו, להרוג את דוד ולקחת את כיסא המלכות.
הוא בחר במה שאלוהים אמר לו במה שהיה נראה לו הדבר הנכון לעשות.
ולך עומר אהוב אני רוצה לאחל קודם כל שתמיד תשמע את אלוהים שנמצא בתוכך ותמיד תלך אחרי האמת שלך אחרי מה שאתה יודע שנכון לך.
ואני רוצה גם לברך אותך במה שיוהנתן בירך את דוד, שבכל מערכת יחסים שתהיה לך בחיים עם כל אדם שיְהוָ֞ה יִֽהְיֶ֣ה תמיד בֵּינִ֣ו וּבֵינֶ֗ךָ
ושהשם תמיד יהיה איתך.
אמן.