*מעבדות לכנות*
בשבת האחרונה הייתה שבת בר מצווה לאורי, הבן שלי, והוא קרא את ההפטרה ליום טוב ראשון של פסח, סיפורם של בני ישראל אשר מגיעים לארץ ישראל, לתודעת החירות.
וההתבוננות על המהלך השלם הזה, של הפיכת עבדים לבני חורין,
והיכולת לראות אותי, ואת אורי הבן שלי, על הרצף הזה,
הביאו אותי לכתוב את הקטע הארוך הזה, שבכלל רציתי לקיים כשיעור פתוח (ואולי עוד אקיים בהמשך).
סיפורה של יציאת מצרים, והמעבר של בני ישראל מעבדים לבני חורין, הוא בעיניי הסיפור של הדור שלנו: אמנם בדור שלנו תודעת העבד באה לידי ביטוי במסווה של חופש, אבל בפועל, אנחנו עבדים: האדון החדש שלנו הוא ״ההצלחה החברתית״ כלומר, הערך שלנו (מה השווי החברתי שלי), שזהו מנגנון גאוני ליצירת עבדים, שמאמינים שהם חופשיים.
המנגנון בעצם משתמש בשוט הכואב ביותר: בשוט האישור החברתי. כל אחד בדור שלנו יודע בדיוק איך נכון וצריך להיות, על מה הוא יקבל אישור חברתי, כמעט בכל תחום בחיים, וגם כל אחד יודע בדיוק מה העונש שהוא כביכול יקבל, אם לא יעמוד בסטנדרטים החברתיים.
האדון של האישור החברתי שולט בכל תחום בחיינו:
איך צריך להיראות (משקל, גובה, עור פנים): אחד הנושאים המשעבדים ביותר בחברה שלנו, המראה החיצוני שלנו, והפרמטרים החיצוניים מכתיבים לנו עבדות למולו.
גם יתר המדדים להצלחה, בכל שכבת גיל, ברורים מאוד: תלמיד טוב, חייל מצטיין, סטודנט במוסד נחשב, עובדת בחברה נחשבת, סכום שמרוויח בחודש, נשוי או לא, שלושה ילדים, חיי מין בתדירות מסויימת, איך נראית האהבה, איך נראית הזוגיות, איך נראה האושר, איך נראית ההגשמה.
ועל מנת להשיג את ההישגים האלו, אנו נדרשים לעבוד קשה, ובהרבה מקרים להקריב את עצמנו על מזבח אישור החברתי.
וכמו בכל שיטת עבדות אחרת, המחיר הוא החופש שלנו:
בתמורה לאישור החברתי, אני מוותר על עצמי. על ההקשבה ללב שלי.
השיטה מלמדת אותי שבשביל להצליח, שבשביל לעמוד בפרמטרים החברתיים, אני הרבה פעמים אצטרך להשתיק אותי. את הרעב שלי. את התשוקות שלי. את הרגשות שלי. את הפחדים שלי. את הצרכים העמוקים שלי בקרבה ובאינטימיות. וזאת על מנת לעמוד ביעדים שהאדון שלי, האישור החברתי, רוצה שאעמוד בהם.
אנחנו לומדים להכניס את התינוקות שלנו מגיל מאוד צעיר לתוך מערכת חוקים ברורה, מלמדים אותם מגיל צעיר לוותר על הקשבה לעצמם, על מנת שיהיו מותאמים לשגרת חיים ברורה, עם שעות השכבה והאכלה, מגיל צעיר אנחנו מלמדים אותם לשלוט בצרכים שלהם, בתשוקות שלהם, ברגשות שלהם. אנחנו מבקשים מהם הרבה פעמים אפילו לוותר על רגשות וצרכים בסיסיים שלהם, על מנת להצליח לעמוד בכללים החברתיים.
בהרבה בתי ספר ילדים עדיין יושבים על כיסא עץ מול לוח, צריכים לקבל רשות לצרכים בסיסיים שלהם (אוכל, שתיה, פיפי). הם נמדדים בציונים, אסור להם להרעיש, לדבר, לבהות, הם צריכים לקבל מרות ממורה שיכול להוציא אותם החוצה, שיכול לשלוח אותם לחדר מסויים, הם צריכים לעמוד במטלות, וכמובן מקבלים עונשים אם הם לא מקיימים את החוקים.
והמטרה: הצלחה חברתית, כלומר ציונים גבוהים, ואיתם כניסה למוסד לימודי נחשב, ומשם להיות עובד מבוקש בחברות גדולות ונחשבות.
ובמרבית מקומות העבודה השיטה עובדת בדיוק אותו דבר:
האדון הוא להיות עובד מצטיין, ומשם הקידום, העלאת השכר, וגם פה מתקיימת בדיוק אותה מערכת:
ויתור על הצרכים שלנו, על הקשבה אלינו, בשביל האישור החברתי. עובדים שעות מרובות, ממעיטים בהפסקות, עומדים בדד ליינים לא הגיוניים, מרגישים לחץ בכל שעות היום על מנת לעמוד ביעדים.
לעולם הרגשי שלנו אין מקום בשעות העבודה,
ואנחנו צריכים לתת את כל המשאבים שלנו למען הצלחת החברה (האדון).
גם בתחום העצמאות הדבר דומה –
הלקוח הוא האדון שלנו, אנחנו צריכים להיות מולו מקצועיים, לעמוד בדד ליינים, אסור לנו לשתף ברגשות שלנו, או להיות רגישים, ושוב מצופים לוותר על עצמנו ועל הצרכים שלנו, על מנת להצליח בעסק שלנו.
גם ברוב מערכות היחסים שלנו: זוגיות, משפחתיות, חברות, הכל בנוי על אותו מנגנון:
האדון הוא אהבה, ובתודעת עבד, אהבה שווה כמובן הקרבה.
אתה אוהב אם אתה מקריב, אם אתה מעדיף את האחר על פניך, זה מודל האהבה: "אם אתה אוהב אותי, אז תראה לי שאתה מוכן לוותר על עצמך בשבילי״.
תודעת עבד מקוננת ברובינו, אנחנו מכוונים אליה כבר דורות, והקפיטליזם של עשרות השנים האחרונות רק מעצים אותה, בשם החופש, בשם ההצלחה, בשם ההגשמה, אנחנו מעמיקים בעבדות, ולומדים עוד ועוד להשתיק את עצמנו.
חג הפסח מבקש מאיתנו למצוא בכל דור ודור את העבדות העכשווית שלו, וללמד את עצמנו, את הדור הצעיר, כיצד לצאת מעבדות לחירות.
והסיפור התנ"כי של יציאת מצרים טומן בחובו צעדים ברורים, לכל מי שרוצה לעשות את המסע הזה, שעובר מעבדות לחירות:
מסע שהדור שלנו מבקש לעבור, מעבדות לאישור החברתי, לחירות של הקשבה פנימה, לצרכים לרגשות ולעומק הפנימי שלנו.
בדיוק כמונו, גם בני ישראל היו עבדים, גם הם עבדו שעות ארוכות, גם הם ויתרו על הצרכים שלהם, על הרצונות שלהם.
ואת הסיפור המקראי אני מנתח בצורה כזו שכל דמות אני הופך לחלקים בתוכנו:
אלוהים – הוא ההקשבה פנימה.
משה – הוא המנהיג הפנימי.
מצרים ופרעה – הקולות הפנימיים המתנגדים.
בסיפור המקראי לכל שלב יש המון פרמטרים וסודות, אני מביא כאן צעדים ספציפיים מהדרך, רק ברמת הכותרת, אבל בכל שלב אפשר להעמיק לעוד הרבה חוכמה וידע מתוך הסיפור המקראי, וכמו כן טמונים בכל דרך עוד צעדים רבים לצעוד בה.
השלב הראשון הוא ספר שמות, פרק ב', פסוק כג': "ויאנחו בני ישראל":
השלב הראשון הוא היכולת לראות, להכיר בסבל שיש בוויתור על הקול הפנימי שלנו, למען האדון שלנו, כלומר במקרה של הדור שלנו: ההסכמה לראות שיש פער בין הצרכים שלי, בין ההקשבה הפנימית שלי, בין האני האותנטי שלי, לבין הבחירות שאני עושה למען האדון שלי (בוס, בן זוג, ילד, לקוח, הורה, חבר).
השלב השני, הבחירה במשה, היכולת לתת קול לפער הזה, היכולת לראות שיש דרך.
סיפורו של משה טומן בתוכו סודות רבים: העובדה שהוא מעולם לא היה עבד בעצמו, הראיה שלו את סבל אחיו, התנגדות הראשונית לשליחות, וההיעזרות באהרון אחיו.
פרמטרים אלו מלמדים אותנו הרבה על החלק שאמור להוביל אותנו בתוכנו, מעבדות לחירות.
החלק הזה הוא לרוב החלק שמעולם לא ויתר עלינו, הקול שלא קיבל מעולם את העבדות, הקול בתוכנו שיודע וזוכר את האני האותנטי שלנו. השילוב של משה עם אהרון (שכן היה עבד), מעיד על הצורך בסינרגיה עם חלקים אחרים בתוכנו: הצורך ביצירת גשר בין האני האותנטי שבי, ובין החלקים שמאמינים שרק דרך אישור חברתי וערך יש לי זכות קיום בעולם הזה, אותם חלקים שבגללם אני בוחר שוב ושוב באישור החברתי, על פני הקול הפנימי.
השלב השלישי, מקשה את לב פרעה:
אני זוכר כילד כמה היה לי לא מובן השלב הזה. למה שאלוהים, שרוצה להוציא את עם ישראל ממצרים, יקשה את לב פרעה? ורק כשהתחלתי לצעוד בדרך, מעבדות לחירות, הבנתי שהחלקים בתוכי מפחדים לצאת לדרך יותר ויותר, דווקא ככל שאני יותר רוצה לצאת לדרך. ככל שאני רוצה, הם הופכים להיות יותר אלימים, יותר תוקפניים.
הקשיית לב פרעה הוא שלב מהותי בדרך שלנו: השלב של ההתנגדות הפנימית לשינוי, לדרך אחרת. וזה שלב מובן וחשוב, והעבודה מולו, הכלים מולו, יכולים להיות שונים ומגוונים. ההכרה בכך שזה מהלך של הקשיית הלב, עוזר לצועדים בדרך לפרש את הקולות העוצרים, ולא להאמין להם שהם האמת. לזכור שהם רק מנגנון, שעוזר לנו להתחזק בדרך שלנו.
השלב הרביעי, המכות:
לא קל לצאת לדרך. לא קל להתמודד עם הקולות הפנימיים. ולפעמים התנועה לעבר החירות שלנו, עוברת דרך שיעורים לא קלים. שיעורים שתפקידם להזיז אותנו, להניע אותנו, לעזור לנו לצאת לדרך הזו:
פיטורים ממקום עבודה,
פרידה אחרי שנים של זוגיות,
מחלה שמעירה אותנו לחיבור, להקשבה פנימה.
תודעת העבד היא תודעה אשר מוטמעת בתוכנו שנים רבות,
לא פעם על מנת להצליח להתחיל דרך של שינוי הסיפור הארצי שלנו, צריך לעבור ממש רעידת אדמה קלה,
בדיוק כמו שמצרים הייתה צריכה לקבל עשר מכות, על מנת להצליח לשחרר את בני ישראל מהעבדות
השלב החמישי: קריעת ים סוף.
נקודת האל חזור, היכולת לעבור דרך הפחד, דרך הבלתי הגיוני (ים שנקרע לשניים?). השלב בו אנו מבינים כי בתנועה שלנו לעבר החדש, לעבר החירות, לא נוכל להמשיך להשתמש בלוגיקה של המציאות הקיימת שלנו. ושעל מנת לעבור אל נקודת האל חזור יש לעבוד דרך היגיון חדש. יש לעבור דרך לוגיקה חדשה. דרך אמונות יסוד חדשות. דרך הבלתי הגיוני, הבלתי יאומן. דרך הלסמוך.
המציאות שלנו מורכבת גם מהתפיסה שלנו אותה: במעבר בין תודעות, התפיסה משתנה, ולפעמים זה מרגיש כמו פעולות לא הגיוניות, שלא מסתדרות עם דרך הטבע, הדרך המוכרת לנו מהתודעה הישנה.
השלב השישי: המדבר.
הקב״ה מוליך את עם ישראל ארבעים שנה במדבר. זה היה אמור להיות הרבה יותר קצר, אבל בגלל חטא המרגלים, בגלל משבר האמון של עם ישראל בתודעה החדשה, הקב"ה מבין שהם צריכים יותר זמן מדבר.
המדבר הוא תקופת הביניים בין התודעות: כל מי שצועד מתודעת עבד של הדור שלנו, לעבר תודעת ההקשבה פנימה, מכיר את תקופת הביניים: אני לא פה ולא פה.
מצד אחד אני כבר לא חי במצרים,
מצד שני עוד לא הגעתי לארץ המובטחת.
והסיפור המקראי מספר לנו שככל שהאמונה גדולה יותר, כך הזמן להגיע אל הארץ המובטחת הוא קצר יותר.
ושהמסע הזה מעבדות לחירות בעצם בנוי על אמונה: אמונה בלב שלנו, אמונה בעצמנו, אמונה בהקשבה לנו.
הסיפור המקראי מספר כי בתקופת המדבר הקב"ה דואג לכל המחסור של עם ישראל:
הם לא עובדים, לא מתפרנסים לפי חוקי הבריאה המקובלים, ואין להם אדמה לעבוד,
במקום אלו, אלוהים מוריד להם מן מהשמיים.
דואג להם בדרך נס, כל יום.
אבל מצד שני הם כל בוקר נמצאים במבחן אמונה: האם ירד לנו מן היום מהשמיים? תלויים לחלוטין בגורם רוחני, בגורם של אמונה, תלויים בשביל לשרוד.
הרבה מהצועדים בדרך מעבדות לכנות, מעבדות להקשבה פנימה, מעבדות לחירות, מכירים את התחושה של המדבר:
הרבה פעמים המעבר מבקש תקופה של אמונה, של לסמוך על העולם שידאג לנו, לכל הצרכים שלנו.
מבחן האמונה הזה דורש, בדיוק כמו בקריעת ים סוף, הבנה שהלוגיקה הישנה לא תמיד יכולה עוד לשרת אותנו, ושכרגע נדרשת לוגיקה חדשה, לוגיקה שמבקשת מאיתנו לסמוך ולהאמין.
בהפטרה ליום טוב ראשון של פסח, זה השלב שבני ישראל מגיעים לארץ המובטחת, כלומר הגיעו אל התודעה החדשה. אל ארץ המסמלת חירות והקשבה ללב. הלב, שהוא האלוהים של הסיפור המקראי.
בכניסה לארץ אנחנו מגלים כי כל הדור שיצא ממצרים – מת,
וכי כל מי שנכנס לארץ הוא הדור שנולד במדבר.
ואת ההבנה הזו אני מחלק לשני חלקים:
החלק הראשון – היכולת לראות שעל מנת להפוך מעבדים לבני חורין, על מנת לשנות את הפוקוס שלנו מהקשבה החוצה לאישור החברתי, להקשבה פנימה ללב שלנו, לאלוהים שחי בתוכנו, חלקים מסויימים בנו צריכים למות. למות, ובדרך להוליד חלקים חדשים, אמונות חדשות, דפוסים חדשים, מערכת פנימית שמותאמת לתודעה החדשה.
והחלק השני – ההבנה שאנחנו על רצף של דורות. ושמה שהדור שלנו לא יספיק, הדור אחרינו ימשיך. העובדה שהבן שלי קרא את ההפטרה הזו, שהבן שלי, שחונך על ערכי התודעה של הקשבה עצמית, ממי שהיה עבד כל כך הרבה שנים – ריגשה אותי.
זה גרם לי להבין שאני שלם עם זה שיש ארץ מובטחת, שרק הוא יגיע אליה. ושיש ארץ מובטחת, שרק הבן שלו יגיע אליה.
ההפטרה גם מספרת שעם כניסת עם ישראל לארץ, המן מפסיק: וזו הפעם הראשונה שעם ישראל חוזר לאכול מתבואה שגדלה בארץ. כלומר, כשהמעבר בין התודעות מסתיים, ההיגיון הארצי שב. הדרך להתפרנס מתקיימת מחדש. יש הגיון חדש, יש דרך חדשה, שוב הדברים חוזרים להיות לוגיים, ארציים, על פי התודעה החדשה.
מאוד ברור שכאשר עוברים בין תודעות, חייבים ללכת נגד הלוגיקה הקיימת, ורק כאשר התודעה מתיישבת שוב, נוצרת לוגיקה חדשה.
בכל דור ודור אנחנו יוצאים מעבדות לחירות, בכל דור ודור אנחנו עוברים דרך תודעות, ומעניקים לדור הבא תודעה חדשה: קשובה יותר, מפותחת יותר. והדור הבא עובר בין התודעות שמתאימות ונכונות לתקופה שלו.
הדור שלנו עובר מעבדות לכנות – מתודעה של אישור חברתי, של כללים חיצוניים, לתודעה של הקשבה פנימה, של אמונה בלב שלנו, של אמונה בעצמנו.
כנות – מעבדות לכנות.