נולדתי ב 1978 בירושלים, בבית בו גדלתי מכות היה חלק מהחינוך שקיבלתי.
אף אחד לא רצה לפגוע בי או להכאיב לי, מכות הייתה שפה, שפה לעצב אותי, לגדל אותי.
ואני זוכר שכילד, נשבעתי לעצמי שאני לעולם לא אכה את ילדיי, שכשאהיה הורה, לעולם לא אשתמש בשפה הזו בבית שיהיה לי.
ובספטמבר הקרוב, ב״ה אני אהיה הורה כבר 15 שנה, ואכן מעולם לא הרמתי יד על ילדיי, מעולם לא השתמשתי במילים פוגעות, וזה בהחלט אחד הדברים שאני הכי גאה בהם.
ולכן הכנתי מדריך קצר, עם כל הכלים שעזרו לי, לילד שגדל בבית שחלק מהשפה שלו הייתה מכות, להפוך לאבא שאני היום:
ראשון – גבולות
זה להבין שאני זה שמחליט וקובע מה יהיה ומה לא יהיה בחיים שלי. לפעמים כשאני נפגש עם זוגות או הורים, ואחד מהם אומר לי: ״תראה רועי, אני לא שולט בזה, הילד מעצבן אותי ופתאום אני תופס אותו חזק, או מושך אותו, או מעליב אותו״, אני תמיד שואל אותם את אותה השאלה: ״אם הבוס שלך בעבודה יעצבן אותך, גם תרביץ לו? גם תתפוס אותו ביד?״, והתשובה: ברור שלא.
במקרה של מכות ומילים פוגעניות בבית, זה קודם כל החלטה. החלטה שזה לא קורה. החלטה שזה לא מקובל. החלטה שזה לא חלק מהשפה של הבית.
וכמו שאנחנו שולטים על עצמנו בכל כך הרבה תחומים וזירות, ויודעים בדיוק מהם הגבולות שלנו, גם פה להבין, שמכות ופוגענות מילולית הן לא חלק מהבית שלנו. נקודה.
שתיים – תקשורת כנה
וחשוב לא פחות, זה לדבר על זה. לפעמים בפגישות שאני מקיים עם זוגות, פתאום אחד מהצדדים מספר שהוא היה ילד מוכה, ובן או בת הזוג שלו בכלל לא ידעו על זה. וכשאני שואל אם הם סיפרו על זה פעם לילדים, הם נרעשים: ״מה פתאום, אנחנו לא רוצים להוציא שם רע לסבא ולסבתא״.
עכשיו תראו, אני בטח לא מחזיק באמת, אבל מי שמכיר אותי יודע, שאני מאמין בשיח כן, ולכן אני אומר: דברו על זה. שתפו את זה. ספרו מה היה. איך גידלו אתכם. לא צריך להוציא את סבא או סבתא רעים, אלא לשתף שזו הייתה השפה פעם. שפעם הרביצו לילדים. וכמה סבלתם מזה. וכמה זה היה לכם לא נעים. השיח עצמו על זה, מרפא, השיח עצמו מסביר לילדים מאיפה באתם, וכמה עבודה אתם עושים על מנת להיות בשבילם הורים אחרים. השיח הזה גם מרפא את מה שהיה לכם מול ההורים שלכם, וגם את ההורים שאתם היום. לדבר לדבר לדבר לדבר לדבר, כל מה שמדברים עליו מתרפא, לא צריך לפחד לדבר על כלום, הרי הדברים גם כך קיימים, ואם לא מדברים עליהם הם לא נעלמים, להיפך, הם רק מתעצמים. בדיבור יש את האחד הריפויים הגדולים בעולם הזה.
שלישי – עזרה מבן הזוג שלי
להיעזר בבן ב/ ת זוג, לבקש עזרה, לתת מילת קוד, שאם אני אומר, נגיד: ״אני אדום עכשיו״, הבן / בת זוג שלי יודעים שאני רגע לפני איבוד שליטה.
ובזמן שאתם בטוב ורגועים, להחליט מה הכי יעזור לכם שבן / בת הזוג יעשה שכשאתם בצבע אדום: שילך עם הילדים מהבית, שיזכיר לכם דברים, שיגיד דברים, או כל דבר אחר שיכול לעזור לכם, לי לדוגמא מאוד עוזר חיבוק, כן חיבוק, דווקא ברגע הזה.
ברגע הזה שהעצבים עולים, ברגע הקשה הזה, אנחנו גם מותקפים,
נכון זה קורה בגוף שלנו אבל זה מתקיף גם אותנו, גם אנחנו באותו רגע קורבנות, המכות שקיבלנו בילדות באותו רגע מציפות גם אותנו, ולכן אנחנו מאבדים שליטה.
הבנה שחלק בי תוקף אותי עכשיו, עוזרת להבין עד כמה אנחנו צריכים הגנה באותו רגע, חיבוק, אהבה, ובן / בת הזוג שלנו יכולים ממש לעזור לנו שם באותם רגעים.
ארבע – דמות מצחיקה
חוץ מזה שאני מלמד כנות אני גם קצת שחקן, והרבה חלקים שבי הפכו להיות דמויות מצחיקות בבית:
לדוגמא יש לי דמות מצחיקה של אבא כזה עצבני, שצועק על הילדים שלו, דמות כזו שאומרת דברים מצחיקים כמו: ״אם אתה לא בא לפה עכשיו, אני קורע אותך״, דמות עם קול מצחיק ופרצופים מצחיקים שהילדים שלי נקרעים ממנה מצחוק, והדמות הזו הרבה פעמים עוזרת לי לשחרר את הקולות והדמויות מהילדות שלי.
הומור, כמו הומור, מצליח לשחרר ולרפא, לי זה עוזר לעשות שלום עם כל מיני זכרונות שיש בי, למשפטים ופרצופים שחוויתי בילדות שלי, ולהפוך אותם לדמות מצחיקה גרוסטסקית וקומית נותן גם מקום לחלק הזה, וגם מרפא אותו.
חמש – כנות רדיקאלית
אני יודע שזה יכול להישמע רדיקאלי, וזה בטח לא מתאים לכולם, אבל אחד הדברים שהכי עוזרים לי במצבים כאלו, כשהגוף מתחמם, והעצבים עולים, זה לתקשר במילים את מה שקורה לי עכשיו בפנים:
לא להגיד לילדים תראו מה קורה לי עכשיו בגללכם, כמובן, אלא רק לשתף מה קורה לאבא עכשיו. לדבר את התחושות שקורות לנו בגוף. אני מרגיש גלים של חום, אני מרגיש את הידיים שלי מתכווצות לתנועת אגרוף, אני מרגיש זרמים בפנים, אני נזכר בדברים שקרו לי בילדות, אני מפחד ממה שקורה בגוף שלי.
הרבה פעמים שיתוף כזה יכול להביא לבכי, לפורקן, וזה טוב, תנו לבכי לצאת, בפורקן הרגשי הזה נמצא הרבה מהריפוי שלנו, אני חייב להגיד שמאז שעשיתי את זה, ותמללתי את עצמי בזמן אמת, כבר כמעט ולא קורה לי שהתחושות האלו מגיעות.
שש – מול ההורים שלנו
הכאב מהילדות שלנו לא בטוח ייעלם כליל, אבל ההורים שלנו, שעכשיו הם כבר סבא וסבתא, ולרוב מתנהגים עם הנכדים בצורה שונה לחלוטין מאיך שהם גידלו אותנו, כבר הבינו גם הם, בגלל התקשורת והתרבות שהשתנתה, שמכות ומילים פוגעניות זה כבר לא חלק מהדרך לגדל ילדים. ולכן זה הזמן לדבר על זה, לפתוח את זה, להעלות זכרונות, לספר מה הרגשנו, מה חווינו, מה היה שם מהצד שלנו. הרבה פעמים יש כמה מקרים ספציפיים שאנחנו זוכרים, טוב לדבר עליהם, לשמוע מהצד של ההורים שלנו מה הם חוו, מה להם קרה ברגע ההוא, לשתף אותם איך אנחנו מתמודדים עם הילדים שלנו היום, מה אנחנו עושים היום.
שיחות עם ההורים שלנו על מה שהיה, חתירה לקבלה ושלום עם העבר על ידי שיחות, זה ממש מרפא ושולח ריפוי לפצעים שבנו.
חופש גדול עכשיו, אנחנו הרבה עם הילדים שלנו, בחופשות, בבית, זה זמן שיכול להעלות הרבה כעסים, מכות ומילים פוגעניות לא פעם יגיעו כמעט עד פתח הדלת שלנו, אבל זה הזמן לשינוי, זה הזמן ליצור פה דור חדש, דור שלא יידע מה זה הורה שמכה אותו, מה זה הורה שאומר לו מילים פוגעניות, דור שיידע הורים שבאו לאהוב אותם, לשמור עליהם, ולתת להם את הביטחון שהם צריכים בחיים האלו.
כנות – אפשר לגדל ילדים רק באהבה.
בתמונה: עבדכם המסור, מפורטוגל.