לפני כמה שנים הבנתי משהו שלא הבנתי קודם לכן:
הבנתי שהמחשבות שלי,
שהקולות הפנימיים בתוך הראש שלי,
אלו שעושים לי קריינות, vo לחיים שלי,
התודעה שלי, או כל שם אחר שאתם נותנים לזה,
הם – לא האמת.
הם רק קולות בתוך הראש שלי. דיעות, סיפורים.
וההבנה הזו, הוציאה אותי למסע,
שבו גיליתי שכל מה שאני חושב על עצמי,
על מי שאני, על מה שאני,
כל מה שחשבתי שהוא האופי שלי, הגורל שלי, או המזל שלי,
זו – לא האמת.
זה רק סיפור שאני מספר לעצמי.
ולמה אני מספר לעצמי את הסיפור הזה דווקא כך, ולא אחרת?
ואם הכל זה רק סיפור שאני מספר לעצמי,
אז למה אני לא מספר לעצמי שאני פשוט מושלם?
אז יש לזה סיבה:
הסיפור הזה, שאני מספר לעצמי, יש לו מטרה.
והמטרה שלו, זה לא להיות מושלם,
המטרה שלו היא לתת מענה לצרכים רגשיים שיש לי.
בעצם, לחזור להיות בסיטואציות שכבר הייתי בהן בעבר,
ולחוות את אותם הרגשות – שוב.
מעין שחזורים שאני צריך לעשות,
על מנת לחוות שוב ושוב את אותם רגשות.
לדוגמא:
אם אני צריך לחוות נטישה, או לחוות השפלה,
אז אני אייצר לי עולם שלם שבו אני כל הזמן אחווה השפלות ונטישות.
כן, ממש כך, כל סיטואציה שתקרה לי בדרך, הקול הפנימי שלי, ה- vo של החיים שלי, התודעה שלי,
תספר לי את הסיפור בצורה כזו שאני אחווה ממנו נטישה או השפלה.
ולא רק זה, הקול הזה יגיד לי שזו המציאות,
שזו האמת,
שאנשים נוטשים אותי ומשפילים אותי.
למה? כי אני לא מספיק טוב, כי אני לא באמת שווה.
ומתוך המקום הזה אני אפעל,
אתקשר עם אנשים, אתנהל לי בעולם.
אני בעצם אמשיך לייצר לעצמי מציאות כזאת שבה אני כל הזמן מושפל וננטש,
ואמשיך להרגיש שאני לא מספיק טוב.
והאמת שרק ההבנה הזו, שזה לא האמת,
שזו לא המציאות,
עושה כשלעצמה שינוי גדול מאוד במציאות שלנו.
וברגע שהבנתי את זה, היה לי ברור, שאני צריך לצאת למסע השתקה של כל הקולות.
לא לתת להם מקום בחיים שלי,
להתחיל לספר במקומם סיפורים אחרים,
שיתנו לי להרגיש טוב לגבי החיים שלי.
וזה עשה את שלו, ובאמת התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב,
אבל גיליתי שלא ניתן להשתיק אותם, וגם שלא כדאי.
כי הקולות האלו, הצורך לספר את הסיפור בצורה מסויימת,
זה בעצם צורך לקבל מענה רגשי,
ואם לא נותנים לצורך הזה מענה רגשי אחר,
משהו במקום מה שהייתי נוהג לספר לעצמי,
אז זה לא מספיק.
לשנות את הסיפור בלבד, זה לא מספיק.
כי אם לדוגמא אני צריך להרגיש ננטש,
ולכן בכל סיטואציה בחיי אני מספר לעצמי אותה בצורה שאני ארגיש ננטש,
ועכשיו קורית לי סיטואציה, ואני מספר לעצמי שאני לא ננטש,
הצורך שלי להרגיש ננטש עדיין קיים,
והוא בעצם לא קיבל מענה אמיתי.
ולכן, הוא יופיע בחיים שלי במקום אחר.
וזאת כנות, התבוננות כנה בצורך הרגשי.
ואז ניתן לקבל אותו,
שזה ההיפך מניסיון להשתיק אותו,
או להחליף אותו בסיפור אחר,
פשוט לקבל אותו ולתת לו מקום,
לרגש הזה,
לא לסיפור שמאחוריו,
אלא לרגש.
ממש להרגיש אותו
לקבל אותו
לאהוב אותו
ומשם גם לתקשר איתו, מול אחרים.
להגיד אותו,
לבקש מענה בשבילו,
ולשווק איתו – את העסק שלנו,
לדבר אותו בלי בושה,
להבין שהצורך הרגשי הזה,
והתקשור שלו החוצה
זו – תקשורת.
זה – שיווק.
זה – ריפוי.